הרב, שלום!

ככל הידוע לי אין ברכה על קיום יחסי אישות. השאלה היא למה לא? אם כל הזמן אומרים לנו שיחסי אישות הם קדושים ומחברים בין בני הזוג, אז למה לא מברכים?

תשובה:

אכן, חז"ל לא תיקנו ברכה על יחסי אישות וצריך להסביר למה. הרי אפילו על הליכה לשירותים תיקנו חז"ל ברכה והיא אכן ברכה מאד חשובה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת. בָּרוּךְ אַתָּה יי, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:

וזו באמת ברכה מופלאה, כפי שכותב הרמ"א[1]:

"מפליא לעשות קאי (=מתייחס) על הנשמה שנתן באדם, וזו היא פליאה גדולה שיתקיים דבר רוחני והוא מן העליונים, בדבר גשמי- בגוף האדם שהוא מן התחתונים, ואי אפשר לנשמה לעשות פעולתו להשכיל במושכלות בעוד שאדם חולה בעל מום באחד מאיבריו, כי כאב גופו מטרידו מלעשות פעולתו, וע"כ אמר רופא חולי כל בשר וע"י זה מפליא לעשות שהנשמה נקשרת בגוף.

ה"פלא" בברכת אשר יצר הוא החיבור בין גוף ונשמה.

לפי זה השאלה מתחזקת, איך חז"ל לא תיקנו ברכה על הדבר הנפלא שבכוחו לברוא אדם וגם הוא מקיים שתי מצוות במעשה זה: מצוות פרו ורבו ומצוות עונה.

אמנם, יש ברכה [צג אגוז] שהוזכרה בפוסקים שאדם מברך אחרי ביאה ראשונה עם אשתו (עיין שו"ע אב"ע סי' ס"ג) אך ברכה זו לא הוזכרה בגמרא ולא נוהגים היום לברך ברכה זו[2]. למי שכן נהג לברך את הברכה, הברכה היא על ברכת הבתולים ולא על עצם המעשה.

אז למה באמת אין ברכה על קיום מצוות עונה או פרו ורבו?

אני סבור שהסיבה היא כיון שהמעשה עצמו הוא לא מצווה חד משמעית כמו קיום מצוות אחרות.

אם יהודי מניח תפילין הוא מקיים מצווה גם אם הוא לא התכוון לשם המצווה או אפילו להנאת עצמו, רק שהוא צריך לדעת שהוא עושה מצווה[3].

ביחסי אישות, ייתכן מצב שאמנם האדם מתכוון לקיים מצווה אבל בפועל הוא עושה אפילו עבירה. כגון, שהוא כופה מעשה מסויים על אשתו שאינו לרצונה, או אם הוא מתכוון רק לתאוות עצמו.

רש"י במסכת נדרים כ' ע"ב[4] מכנה יחסים של תאווה עצמית ללא שום התחשבות באישה "זנות". מכאן אנו לומדים שייתכן מציאות שאדם מקיים יחסים עם אשתו (ולהיפך) שהם אינם מצווה כלל.

מעשה האישות בין איש ואישה זה מעשה מורכב שייתכנו בו עליות ומורדות. לפעמים הם מעצימים, מחברים מקשרים וקדושים אך לצערנו הם יכולים להיות גם פוגעים, מרחיקים, בהמיים וכואבים[5]. גם בין בעל ואישה ולא רק מחוץ למסגרת הנישואין. כיון שכך, לא ניתן לברך על מעשה שאינה מצווה מובהקת.

לסיכום: אין לברך על יחסי אישות אל החובה מוטלת עלינו לעשות אותה מעשה של ברכה.


[1] רמ"א, "דרכי משה" או"ח סימן ו'.

[2] עיינו חלקת מחוקק, אב"ע סי' ס"ג סעיף ב'.

[3] עיין ראש השנה כ"ח א', ברכות י"ג א' ושו"ע או"ח סי' ס' סעיף ד'.

[4] עיינו שם ד"ה בני שנואה וד"ה בני שכרות.

[5] עיינו מסכת חגיגה ט"ז ע"א ששה דברים נאמרו בבני אדם.

לחצו כאן לקבלת תכנים שלי על זוגיות ומיניות הצטרפו לרשימת התפוצה

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. מירה

    התשובה מעניינת. אבל חשבתי שאולי אחרי יחסי האישות, במידה והיתה הנאה לשני בני הזוג, אפשר היה לחבר ברכה.
    כמו אשר יצר, שנאמרת לאחר המעשה.

    1. יהודה

      באמת כתוב בכמה ספרים שראוי לאחר יחסי האישות להודות לה' על ההנאה.

      ניתן לראות כאן בסוף המאמר
      https://drive.google.com/file/d/1Kj41b66bQS6mH2gWpAcDGWrFSzrTzLje/view?usp=share_link

      ומדוע לא תקנו ברכה רשמית
      משום שחז"ל לא תקנו ברכות על הנאות של הרגש – כמו שמחה ואהבה.
      רק על דברים מוחשיים.
      וזה בזה הרבה עומק

      1. הרב רפי

        הרעיון שלך להמשיל לסעודה נחמד מאד.
        ראוי להודות לה' – זה נכון. בהחלט.
        עדיין חז"ל לא תיקנו.
        יישר כח!

    2. הרב רפי

      רעיון נחמד, אבל לרוב לא קובעים ברכה על דבר תלוי ועומד

  2. חיים

    יש עוד מספר פעולות שאין עליהם ברכה מהסיבה הפשוטה שעצם קיום המעשה תלוי ברצון שני הצדדים – לדוגמא

    משלוח מנות
    צדקה

  3. יוחנן

    בספר דרך פיקודיך נתחבר על ידי הרב הקדוש ר’ צבי אלימלך מדינוב זי"ע כותב [מצוה א’ חלק הדיבור אות ו’] דהסיבה דאין מברכים על ההנאה כיון שיחסי אישות מחליש כוחו של אדם,
    וגם כתב שאין מברכים על המצווה כיון שזה תלוי בדעת אחרים [המגיב ר’ חיים כבר כתב ככה בתגובה הקודמת]

    אבל בסוף הדברים אומר הרבי מדינוב זי"ע שראוי שכל אדם יהלל וישבח לה’ על ההנאה בכל לשון שהוא מבין, אחר קיום יחסים…

    1. הרב רפי

      נפלא. תודה על המקורות. יישר כח!

כתיבת תגובה