החינוך לצניעות ולמיניות חיובית – הילכו שניהם יחדיו?

החינוך לצניעות ומיניות חיובית – הילכו שניהם יחדיו?
(פורסם ב"דעות" של נאמני תורה ועבודה דצמבר 2021)

לאורך הסרט הנפלא "כנר על הגג", אנו חווים את המתח של טוביה החולב, בהתמודדות שלו בין התפיסות של העולם הישן למודרנה, שרוחותיה נושבות בשטעטל הקטן של 'אנטבקה'.

לשיטתו של טוביה, נישואין שלא באמצעות שדכנית נחשבים לפריצת המסורת. בימינו, לא יעלה על הדעת של אף אחד מהילדים שלי שאחליט עבורם עם מי להתחתן.

האם זו פריצת מסורת או קדימה מבורכת בבחינת: והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי (הושע ב יח).   

במשך מאות בשנים, אפשר באופן כללי לומר שלא היה חינוך כלל בנושאים של בינו לבינה, בוודאי לא מוסדר בתוך מוסדות הלימוד. לבנים בתלמוד תורה או בישיבה, ולבנות, בעצם לא היו מוסדות לימוד, ולכן במקרה הטוב, היא קיבלה את החינוך בבית.

כמובן שהיה שוני בין קהילה לקהילה, אבל ככלל ניתן לומר שלא היה חינוך למיניות חיובית. [בהמשך אסביר מונח זה].

בעשור האחרון ישנה מהפכה בתחום זה במגזר הדתי. אמנם יש התקדמות רבה בחינוך הפורמלי אבל השינוי הגדול מתרחש דווקא לקראת החתונה או אחריה. כמעט בכל הקורסים להדרכת חתנים וכלות של מגוון הארגונים ישנה התייחסות לחינוך זוגי ומיני.

זה התחיל בטיפה קטנה, אבל היום יש הכרה מלאה בצורך לחינוך למיניות בריאה ברמות השונות. אך עדיין אנו עומדים כאן בפני שאלה:

איך מחנכים לצניעות בעולם לא צנוע? איך מחנכים את הנוער להימנע מיחסים עם בני המין השני עד החתונה, בעולם תרבותי שמעודד שחרור מיני וביטוי מיני אישי בכל דרך אפשרית. אחד האידיאלים של העולם התרבותי סביבנו זה לגיטימציה של ביטוי מיני. האם רלוונטי לומר לבנינו ובנותינו שעליהם להמתין לביטוי מיני זה עד החתונה?

כך כתב הרב יובל שרלו במאמר עוד משנת תשס"ח:

כיצד נעמוד ונדון בפומבי בעניינים הנוגעים לצניעות? כיצד נעסוק עם תלמדינו בצניעות ובטהרה, בלי ליפול לתהומות הסחי והמאוס שבצד השני? איזו דרך אפשרית למצוא את העיסוק במה שמעניין אותן ובמה שהם נחשפות אליו בכל עת, ובד בבד גם לתת מקום למניעות ולטהרה הטבועה בנשמותיהן, וגם לרומם את המציאות אל שערי הקודש?.

כשאנו באים לנסח דרך זו אנו נתקלים, מלבד בבעיות שעלו לעיל, עוד בעניינים הנוגעים ליכולת העיסוק הפומבית. קשיים אלה נובעים ממקורות נוספים. ראשית, מידת הצניעות היא להצטנע, ואף אנו חשים כי קשה לעסוק בפומבי בסוגיות אלו. שנית – המטרה היא לבנות ולא להרוס. כלל עיקרי זה בנושאי חינוך, מחייב שלא להיכנס לעולם בו קיימת סכנה כי בדרכנו נסתור את העולם הקיים אך לא נצליח להקים אחר במקומו, הן בשל הבנות שעדיין אין סוגיות אלה מהוות עיקר בעולמן, ואנו מערערים את יציבות עולמם הפנימי, והן בשל העובדה כי עצם העיסוק האינטנסיבי בצניעות עלולה להתלהט לסקרנות יתר, ועוד תחת הלגיטימציה שאנו עצמנו נותנים.

לדבריו, אנו נמצאים במורכבות גדולה. מצד אחד אנו רוצים לדבר עם התלמידים שלנו על 'הכל'. מצד שני, עצם הדיבור הוא עצמו לא צנוע ואולי אף נותן להם לגיטימציה להגיע למקומות נוספים לא צנועים.

אני סובר שדבריו הם תמרור אזהרה לכל מי שלוקח על עצמו את העיסוק בנושא זה. מתוך אזהרה זו, אני ניגש לכתוב את הדברים הבאים.

הכל גלוי והרשות נתונה

אנו חיים בדור של הבחירה המוחלטת. אנו היום בוחרים האם להיות דתיים או חילוניים, לגור בארץ או בחו"ל, להשתמש באינטרנט ללימוד תורה או לדברים אחרים וכן הלאה. לא יאומן, אבל בני אדם יכולים אפילו לבחור את מינם והם עושים את זה. גם בחברה הדתית.

בדור של בחירה מוחלטת אין לנו את הפריווילגיה לא לחנך למיניות חיובית. אם לא נחנך, מישהו אחר יקח את המושכות, ולרוב זה לא יהיה המורה של הכיתה השכנה או ההורה. זה יהיה חברים והאינטרנט.

לכן, חובה על כל מורה והורה לעשות השתדלות גדולה להיות הכתובת עבור בניו ובנותיו, תלמידיו ותלמידותיו, בנושאים שעומדים ביסוד החיים וביסוד ההתעניינות של התלמידים שלנו.

צריך לדבר איתם על אהבה, התפתחות פיזיולוגית של האיש והאיש, על איברי הרבייה, על הנאה ועונג מיני, על טהרת המשפחה, על ערך הנישואין והולדת ילדים, על מוגנות מינית והאוטונומיה של כל אדם על גופו, על כוחות החיים שבזרע ובביצית, על אמצעי מניעה (ארחיב בהמשך), על חיזור ודייטים, על שידוכים, על להטבי"ם, על קדושה ועל ערך המשפחה.

אני בטוח שכמעט כל אחד מהנושאים לעיל מעניינים את התלמידים שלנו הרבה יותר מאשר שיעור באלגברה. אמנם, האלגברה תפתח את שערי המדע עבור חלק מתלמידינו, אבל הנושאים לעיל יקבעו איזו איכות חיים תהיה להם. כולנו מכירים אנשים שחייהם נבנו או לצערנו נחרבו בגלל הזוגיות שלהם. ועל כן, יש לנושאים הנ"ל חשיבות עצומה בהכנה-לחיים של ילדינו ותלמידינו, לא פחות מכל נושא אחר שמלמדים בבתי הספר.

מיניות חיובית

מכאן עלי לעשות הפסקה מתודית על מנת להסביר מונח שאני משתמש בו מתחילת המאמר: 'מיניות חיובית'.

ברוב בתי החינוך בארץ, החינוך למיניות בריאה מתמצה ב: איך לא להיות פוגע מינית (בנים) או נפגעת מינית (בנות), או איך למנוע הריון (לרוב רק בבתי ספר כלליים; בנים ובנות – כל אחד בסגנון שלו). יש מעט בתי ספר שמלמדים את כלל הנושאים שהזכרתי בפיסקה הקודמת. התוצאה היא שמיניות נתפסת כמשהו שלילי ואסור. זה הדבר שאסור לעשות, אבל אף אחד לא מלמד אותם מה כל כך יפה במיניות. לא מלמדים על הנאה ועונג מיני. לא עוצרים לשאול למה כל העולם עוסק בזה, שר לזה, כותב על זה אינספור ספרים ומראה את זה בסרטים ללא סוף. ולא רק בגלל יצרים ותאוות. על זה לרוב לא ידברו, משתי סיבות:

בבתי ספר דתיים לא רוצים לתת לגיטימציה לקיום יחסים כבר עכשיו. בבתי ספר כלליים מפחדים לומר אמירות בהירות על זהות מינית ומשיכה מינית בין המינים. כלומר, מרוב הפוליטיקלי קורקט, כבר אי אפשר לדבר על כלום. רק לומר, תסור מרע.

מציאות זו היא גרועה מאד, כיון שנמצאנו קרחים מכאן ומכאן.

אני מגדיר מיניות חיובית כך: משיכה ופעילות מינית שנעשית מרצון מלא של שני משתתפים פנויים באופן פרטי. למחוייבים להלכה אני מוסיף: במסגרת של קדושת הנישואין ובטהרה.

הרצון של שני המשתתפים והפרטיות הם תנאי לכך שהמיניות שלהם תהיה טובה להם וגם לא מזיקה לאחרים. הסכמה לא מספיקה, צריך רצון אמיתי להשתתף בפעילות הזאת. כמו כן, הם צריכים להיות פנויים, אחרת הפעילות שלהם תפגע במי שאינו פנוי מהם, בצד השני.

בעולם הדתי אנו מחפשים גם ערך של קדושה המושגת על ידי כריתת ברית הנישואין ושמירה על טהרת המשפחה. היהדות לא מכירה במושג של יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין כמשהו חיובי וכמאמרו המפורסם של החזון אי"ש: מה שהם מכנים 'אהבה' אנו קוראים 'כרת'.

לכל הדברים האלו צריך לחנך את ילדינו על מנת שייטיבו להתנהל בעולם הפתוח, החשוף והמבוגר שאליו אנו מכינים אותם.

הערה לגבי אמצעי מניעה. אני היום סבור (ולא כך לפני עשור), שיש צורך בהרצאה על אמצעי מניעה בכל ישיבה תיכונית ובכל אולפנה (טוב, אולי ברוב). לא בגלל שהם מקיימים יחסים בתיכון. ברוך ה', רוב נערינו ונערותינו, גם אם לא שומרים שמירת נגיעה מלאה, לא מקיימים יחסים מלאים [אין לי מחקר מבוסס על כך אלא זה הנתון העולה ממאות שיחות שלי עם חתנים לקראת נישואין]. אך, תוך זמן קצר הם ימצאו את עצמם בצבא או באוניברסיטה וחלקם בהחלט יצטרכו את המידע הזה. הריון לא-רצוי בכוחו להרוס חיים של האמא וגם של האבא.  לכן, מתוך אחריות לעתידם של ילדנו, חובה עלינו לחנך אותם כיצד להימנע מהריון לא רצוי. איני חושב שהרצאה מקצועית על כך תעודד קיום יחסים, כמו שהרצאה על סמים המועברת ברוב בתי הספר, לא מעודד שימוש בסמים. וגם אם כן, זה עדיין אחריות המחנך להעביר הרצאה על כך.

אז איך עושים את זה?

למעשה, הדרך היחידה לדבר על זה בצורה נוכחת, אמיתית, לא מתנשאת ולא מטיפה לתלמידינו וילדינו, הוא לעבור תהליך אישי עם המיניות של עצמנו. רק כאשר אדם חש בנוח עם המיניות של עצמו, הוא מסוגל לדבר על זה בצורה נוכחת עם אחרים.

לאחר, שלב זה יש צורך במידע מקצועי, שברוך ה' יש היום מסגרות המלמדות תוכן זה ( על אף ששמעתי שיש מכללות למורים דתיים שאין בהם קורסים למיניות בריאה – הייתכן?).

אבל האם החינוך למיניות חיובית לא תעודד את התלמידים ואת הילדים שלנו להתנסות בכך?

במדינות רבות בארצות הברית אין חינוך למיניות בריאה מסיבות שמרניות או דתיות. החינוך למיניות בעיקר מתבסס על "הימנעות" Abstinence (בדומה לחברה הדתית בארץ, אך בשינויים רבים). לעומת זאת ברוב מדינות אירופה ובפרט בהולנד יש חינוך מאד פתוח למיניות בכל הגילאים ובפרט בתיכון. מחקרים מראים שבהולנד יש הרבה פחות הריונות של נערות ופגיעות מיניות והרבה יותר כבוד לבני המין השני. ראו כאן: http://www.inquiriesjournal.com/articles/40/wake-up-and-smell-the-condoms-an-analysis-of-sex-education-programs-in-the-united-states-the-netherlands-sweden-australia-france-and-germany

אני סבור שכמאמר אחד המוסדות שבהם אני מלמד: חירות זו אחריות. ככל שניתן לתלמידים ולילדים שלנו יותר מידע אמיתי, ככל שנביע בהם יותר אמון ובטחון, הם יוכלו לבצע את הבחירות הנכונות.

אני יוצא מתוך הנחה שחלק גדול מתלמידינו יגיעו למידע מיני בכל מקרה, כל השאלה היא, האם  הרב, המורה או ההורה יהיה מקור המידע או האינטרנט והמדיה החברתית.

אחרי 25 שנות נישואין, טוביה מאנטבקה נזכר לשאול את אשתו אם היא אוהבת אותו. אנו חיים בדור של הרבה יותר מודעות מאשר כל הדורות הקודמים. אנחנו לא רק רוצים עבודה. אנחנו מחפשים עבודה עם הגשמה עצמית ומשמעות. אנחנו לא רוצים רק להתחתן ולהוליד את הדור הבא. אנחנו דורשים זוגיות מספקת וחברית. הרב קוק במאמר מאד חשוב "לתקופת המעבר" (מאמרי הראי"ה עמ' 29) שיבח את המציאות הזאת וראה בה חלק מהגאולה. אני סבור שבדור שלנו, גם אנו לא יכולים להסתפק בחוסר דיבור, אלא חיי הזוגיות החיוביים של ילדינו באחריותינו כבר עכשיו.

תורה היא וללמוד אני צריך (גמרא ברכות סב ע"א).