יום השואה בשנתה ה – 75 של מדינת ישראל. החיבור בין שני חלקי המשפט הזה הם כמעט בלתי ניתנים, כמו שלא ניתן להבין איך שלוש שנים בלבד מפרידים בין היהודים שעמדו בתור לכבשן לבין מדינה הנלחמת על עצמאותה ומנצחת!
מרחק של גלקסיות מפריד בין הקיום היהודי האומלל בשעתה השחורה לבין הקיום היהודי בשנת ה – 75 למדינה. לכל יהודי בעולם. גם יהודי חו"ל זוקפים את ראשם באשר הם, בזכות קיומה של מדינת ישראל.
מה נותר לנו לעשות שעוד לא עשינו למען זכרון השואה? לנוכח העבודה שרבים מלקחי השואה לא נלמדו, לא על ידי חלק מהיהודים (כל אחד והלקח שלו) ולא על ידי חלק ניכר מאומות העולם (רצח עם ורצח אזרחים נמשך ללא הרף מאז ועד ימינו, גם בגבולות הקרובים אלינו), כנראה שיש עוד הרבה מה לעשות.
אבל יש דבר אחד שאנו יכולים לעשות היום, ובעוד מספר שנים מועטות מאד כבר לא נוכל לעשות. לקיים ברווחה ובטוב את אחרוני שורדי השואה שעוד חיים בינינו. עברו 85 שנה. זה אומר שהרוב המוחלט של שורדי השואה הם בשנתם השמונים וחמש או התשעים או מעלה. יש מהם החיים ברווחה ומוקפים במשפחה. אשריהם ואשרינו. אך יש רבים, רבים מדי החיים בקיום מינימלי או מתחת לקו העוני. זה לא ייתכן ולא יכול להיות במדינת ישראל של שנת ה-75.
עלינו לחפש את כל אחד ואחד מהגיבורים אילו. לוודא שיש להם רווחה כלכלית, אך זה לא מספיק. צריכים לוודא שהם גם לא בודדים. שיש להם עם מי לדבר, לספר ולשתף. עם מי לקרוא ספר או לראות סרט. משימה זו מוטלת על נערי ונערות השירות הלאומי ("והדרת" אחד המקומות המשמעותיים ביותר לשירות בהקשר זה), משימת התנדבות של תיכונים, משימת התנדבות של חיילים שמשרתים בעורף או סתם אנשים באמצע החיים שמחליטים להקדיש שעתיים בשבוע כדי לבקר אצל השכן או הזקנה בבית אבות.
אני מצפה ממדינת ישראל והעם היהודי על שלל ארגוניה ומוסדותיה, לחפש את היהודים הזקנים האלו בכל רחבי העולם; באוקראינה, בליטא, בשוודיה, באוסטרליה או בכל מקום שנסו על נפשם שורדי השואה אחרי המלחמה ולבדוק את מצבם ולוודא שהם מקבלים את כל מה שהם צריכים לקיום בכבוד. זוהי חובתינו המוסרית, האנושית והיהודית. הקריאה כאן היא לכל אותם הפקידים הטסים בכל רחבי העולם מטעם הסוכנות, הקונגרס היהודי העולמי ובמיוחד פקידי ה"קליימס" שאמורים לדאוג מלמעלה לרווחת שורדי השואה. צאו רגע מבית המלון, חפשו את בית האבות היהודי הקרוב, ותבדקו מה מצב הבדידות של הזקנים היהודים שם. אם לא מצאת, לך חפש אותם בבתים. לא ייתכן שיש יהודיה זקנה שחיה מתחת לקו העוני לא בארץ, ולא באף מקום בעולם.
זוהי מצווה שיש בידינו לעשותה היום ולמחר היא כבר לא תהיה. לפי הנתונים הידועים לנו, כעשרת אלפים שורדי שואה נפטרים מדי שנה בארץ והמספר כמובן עולה בכל שנה. אין עוד הרבה זמן להיטיב את מצבם בשנים האחרונות שלהם. בעוד כמה שנים נעמוד, ננענע את הראש ונשאל, למה לא עשינו יותר עבורם כל עוד שיכולנו.
יש בתי אבות בארץ ברמה של בתי מלון של חמישה כוכבים. בחלומי אני רואה את מדינת ישראל עוברת מבית לבית, ומציעה לכל שורד שואה לעבור לחדר באחד מבתי האבות האלו. המחיר הוא קטן לעומת החוב המוסרי כלפי אנשים אלו והכבוד שזה יביא לנו. שר האוצר שמעת – זה מעשה קטן לעומת מדינתינו החזקה בשנתה ה -75!
חג עצמאות שמח
הרב רפי