חציו עבד וחציו בן חורין

בימים אלו, לומדים בעולם היהודי את הדף היומי במסכת גיטין ונלמד את הסוגיה של חציו עבד וחציו בן חורין. המשנה בגיטין (ד,ה) מספרת על המחלוקת הבאה בין בית שמאי לבית הלל:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי, תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם. לישא שפחה אי אפשרי, שכבר חציו בן חורין. בת חורין אי אפשר, שכבר חציו עבד. יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מ"ה, י"ח) לא תהו בראה, לשבת יצרה. אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו.

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

המשנה מספרת על עבד כנעני שהיו לו שני אדונים. כל עוד הוא היה עבד רגיל, הכל היה תקין. אבל בשלב מסוים, אחד האדונים שחרר אותו, כלומר את החלק שלו. בכך העבד נהיה חצי בן חורין וחצי עבד. בתחילה בית הלל סברו שהעבד יכול לעבוד את האדון שנשאר, במשך חצי שבוע, ובחצי השני הוא יעבוד למען עצמו כבן חורין.

אבל אז בית שמאי העירו על מצבו האישי של העבד: הוא לא יכול להתחתן. עבד כנעני יכול להתחתן עם שפחה כנענית אבל לא עם בת חורין. כעבד משוחרר הוא יכול להתחתן עם ישראלית אבל לא עם שפחה כנענית. אבל אם הוא נמצא במצב ביניים, הוא לא יכול להתחתן עם אף אחת. בית שמאי אומרים לבית הלל: אמנם דאגתם לאדון בכך שהעבד ממשיך לעבוד עבורו, אבל העבד נמצא במצב בלתי אפשרי מבחינה אישית, כיון הוא לא יכול להתחתן עם אף אחת. לכן בית שמאי פוסקים: כופים על האדון לשחררו, כדי שהעבד יוכל להשתחרר ולהתחתן עם בת חורין.

בעקבות טענת בית שמאי, בית הלל חזרו בהם והודו לדברי בית שמאי.

משנה זו מופיעה 6 פעמים! בש"ס הבבלי. מכאן, בין השאר, חשיבותה.

הלכה זו היא מיוחדת מאד גם מבחינה הומאנית: ההלכה היהודית דואגת לחיים האישיים של עבד כנעני, בניגוד גמור לנהוג בעולם באותה תקופה, שעבד חייו לכשעצמו, אינם חיים והם לחלוטין שייכים לאדון (עיינו כאן ובמקורות: https://en.wikipedia.org/wiki/Slavery_in_ancient_Rome)).

אך אני רוצה להתייחס להלכה זו מזווית אחרת.

נשמע מדבריהם שבית שמאי לא רק דואגים לקיום מצוות של העבד, שהוא יוכל לקיים מצוות פרו ורבו. משמע מדברי חז"ל שהם אכן דואגים למצב האישי של העבד. חז"ל לא יכלו לסבול מציאות שאדם חי במצב שהוא לא יכול לחיות חיי משפחה. אדם שנמצא במצב ביניים ולא יכול להתחתן זו מציאות בלתי אפשרית, כיון שהוא לא יכול לקיים את אחד מיסודות האדם: הזכות להוליד. בית שמאי מתייחס לזה כחובה שהיא גם זכות. הוא חייב להיות במציאות שהוא יכול ללדת ילדים. ואם הוא לא יכול, זה תקלה של ההלכה שחייבת לבוא לידי תיקון ולכן בית שמאי פוסקים שהאדון חייב לשחררו "מפני תיקון העולם".

המשנה מצטטת פסוק מישעיה על החובה ליישב את העולם: לא תהו בראה, לשבת יצרה. המפרשים שואלים, למה בית שמאי לא השתמשו בפסוק מהתורה שממנה לומדים על החובה ללדת ילדים והיא הפסוק של "פרו ורבו" (בראשית א כח)?

התוספות (גיטין דף מא ד"ה לישא ולא תוהו) מביאים מספר הסברים ביניהם שעבד לא מחוייב במצוות פרו ורבו אבל הוא כן חייב במצוות "לשבת" – יישוב העולם. כלומר, גם נכרי חייב ביישוב העולם אבל לא בהגדרות ההלכתיות של "פרו ורבו". (עיינו בתפארת ישראל על המשנה שם ועוד מפרשים).

לא הבאתי את המשנה הזאת כאן רק למטרה של לימוד המשנה (על אף שזו מטרה חשובה לכשעצמה). למשנה זו מסר חשוב ביותר לימינו.

שאלתי את עצמי, מה קרה? מה הלחץ לשחרר את העבד הזה? למה בית שמאי לא נתנו לאדון שנה או שנתיים להמשיך לשעבד את העבד ואז לשחרר אותו?

לעניות דעתי יש כאן היבט נוסף שלא הובא בדברי המפרשים לגבי הסיבה לכך שלא ניתן להשאיר עבד במצב ביניים (לימבו בלעז). זו הסיבה שהם הביאו את הפסוק של "לשבת יצרה" ולא פרו ורבו. המשמעות של המילים של לשבת יצרה, זו בין השאר לחיות בעולם של יצירה. מי שלא יכול להתחתן, לא שייך לעולם זה ולא יכול לחיות חיים שלמים. דברים אלו מתייחסים לא רק להולדה עצמה אלא לאפשרות של הולדה והיא לחיים המיניים עצמם. בעצם בהלכה, אנו לא מוצאים הגדרה למציאות של "ביניים". האדם מתבגר ומיד מתחתן. אם הוא מתאלמן או מתגרש, הוא מיד יכול להתחתן שוב ובינתיים אין לו מעמד משפטי מיוחד. לגבי אישה, היא ילדה עד שהיא נעשית נערה – תקופה של חצי שנה בלבד. מיד לאחר מכן היא נעשית בוגרת ויש דינים מיוחדים לבוגרת, אך הם לא רבים. המציאות היתה שלרוב בגילך נערות או יחסית זמן קצר אחריה, האישה היתה עוברת מרשות האבא לרשות הבעל. [זו אחת הטענות שניתנו בעבר להתנגדות לגיוס לצה"ל, כי אסור שתהיה רשות אחרים עליה, זולת אביה או בעלה]. ההלכה לא מכירה מציאות של רווקות מאוחרת למשך שנים או בעיות אחרות המונעות מאדם לקיים יחסים מיניים שלמים. כלומר, זוג נשוי יכול להחליט להימנע מרצון מקיום יחסים, אבל אם זה נעשה בצורה חד צדדית, זה מיד עילה לגירושין (תוך שבוע או שבועיים – מחלוקת בית הלל ובית שמאי (משנה כתובות ה, ו).

אמנם המשנה הזאת מתייחסת ספציפית לגבי עבדים, אך אנו רואים איך בית שמאי לא מוכנים להשאיר אנשים ללא חיים נורמליים או טבעיים שכוללים יחסי אישות, גם אם הם נוכרים. אנו יכולים ללמוד ולהקיש מכאן לגבי אנשים רבים מאד שחיים בתוכנו שלא יכולים לחיות חיים מיניים שלמים. אין לי עצה או פיתרון הלכתי שלם לאנשים אלו היום. אבל כאנשי תורה וחסד, חובה עלינו להיות אמפטיים ורגישים לכל מי שלא זכה לחיות חיים זוגיים שלמים.

לסיכום: ממשנה זו על חצי עבד וחצי בן חורין אנו יכולים ללמוד שני מסרים חשובים וקריטיים לדור שלנו. ראשית, חז"ל לא יכלו לתאר מציאות שאדם נמצא במצב חוקי שהוא אינו יכול להתחתן ולכן עלינו מיידית לפתור את מצבו אפילו בתקנה מיוחדת "מפני תיקון העולם", כדי להתיר לו לקיים את חובתו וזכותו בעולמו. שנית: עלינו להיות רגישים מאד כלפי אנשים ונשים רבים מאד החיים בינינו ואין להם זוגיות שלמה מסיבות אלו או אחרות ולמצוא מה ניתן להקל את משאם בכל בחינה שהיא.

אני תמיד אוהב לקבל תגובות על מאמרים שאני כותב וספציפית למאמר זה. אני הולך עם המחשבה הזאת על הדחיפות והנחיצות לשחרר את חצי העבד הזה כבר כמה שנים, ואשמח לשמוע את מחשבותיכם על הפירוש שלי לסוגיה.

באהבה רבה!

רפי אוסטרוף

להצטרפות לרשימת התפוצה שלי לקבלת תכנים על מיניות וזוגיות לחצו כאן