מאז תחילת מלחמת שמחת תורה, אני מקבל שאלות רבות בנושא הקושי בשמירת נגיעה לחיילים שחזרו לחופשה.
מאמר זה לא כתוב תשובה.
רק מחשבות ושאלות שאני שואל את עצמי ביחס לזוג ושאלות מעין אלו.
הרב,
יצאתי הביתה לעשרים שעות ואשתי היתה אסורה. שמרנו. לגמרי. כמו כל החיים שלנו. היה קשה אבל עמדנו בזה.
אחרי שבועיים, קיבלתי עוד יציאה. היישר מעזה. שוב אשתי היתה אסורה. מה עכשיו?
כבר שבוע אחר שבוע מאז תחילת מלחמת שמחת תורה אני מקבל שאלות כאלו בגירסא זו או אחרת.
מה אני אמור לענות?
אני משתף אתכם במחשבות הכי פנימיות שלי בעת הזאת. אין פה פסיקה הלכתית. רק מחשבות. אנחנו בזמן של יותר שאלות מאשר תשובות….
כל השאלות נסובו סביב אותו ציר. החייל חוזר הביתה לאחר שהייה ממשוכת במילואים והאישה בדיוק אז אסורה. כיצד נוהגים? האם מותר להתחבק? האם אפשר לא להתחבק? [כמובן, איני מתייחס למגע יותר אינטימי מזה].
מצד אחד, התשובה פשוטה: כל מגע בין איש ואישה בזמן שהאישה לא נטהרה במקווה אסור. פשוט וחלק. אך כאשר פונים אלי בשאלה כזאת, כמו בכל שאלה העוסקת בחיים האינטימיים של זוג, יש הרבה מאד סאבטקסט. הרבה מאד הנחות עומדות מאחורי השאלה.
- למה הם פונים אלי, לרב? שיחליטו בעצמם….
- האם הם רוצים היתר או חיזוק לאיסור?
- למי קשה או קשה יותר? לאיש או לאישה?
- מה עושים כאשר אחד רוצה ואחד לא רוצה?
- עם אילו רגשי אשמה הוא יחזור לחזית?
- אם אילו רגשי אשמה היא תישאר בבית?
- אם הם יתירו לעצמם משהו – האם זה מְסַכֵּן אותו במלחמה?
- ומה יקרה אם אומר להם את ההלכה הפשוטה שאסור והם אכן נוהגים כך, ויום אחר כך הוא נהרג במלחמה?
- האם יש לי, כרב שהם פנו אליו, אחריות על התוצאות של הפסיקה או ההדרכה שלי?
לפני שאשתף אתכם בדברים שאמרתי לזוגות, אני רוצה לספר שני סיפורים.
בתחילת המלחמה, הרבנות הצבאית ורבנים גדולים אחרים, התירו לחייל לצאת לחופשה להינפש אפילו אם זה היה כרוך בנסיעה בשבת. כלומר, לא רק לחזור, אלא אפילו לצאת בשבת. כאשר ביררתי אצל זקני הרבנים, הסתבר שבזמן מלחמת יום כיפור לא היה היתר כזה. זה דבר שהתחדש במלחמה הזאת. די התפלאתי על הפסק, אבל הסבירו לי כמה זה חשוב לכוחות של החיילים להמשך המלחמה.
חלק מאותם רבנים שאיתם דיברתי, פסקו באותה נחרצות לחומרא שאסור לבעל לחבק את אשתו אם היא אסורה. ואנכי הקטן לא ידעתי להסביר לעצמי למה התירו מלאכות רבות של דאורייתא (בעירה, תחומין ועוד), אך חיבוק (מחלוקת דאורייתא או דרבנן) הם אסרו. (אין צורך לכתוב לי את החילוקים האפשריים – אני מכיר אותם ולא מסכים). שני המקרים, יציאה לשבת וחיבוק של הזוג, יכולים לתת כוחות לחייל להילחם.
סיפור שני:
פעם אחת הביאו לפני רבי יצחק אַייזיק מקַלִיב עוף שנשחט, שכשרותו הייתה מוטלת בספק. ביקש הרב מאחד מתלמידיו לעיין ולהכריע בדבר, ואמר לו: "זכור כי מדובר בעוף שמיועד לארוחות השבת של אדם עני." לקח התלמיד את העוף בידו ואמר מיד: "כשר", בלי שום בדיקה ועיון.
שאלו רבו: "מדוע ענית בלי לבדוק?" ענה התלמיד: "בטוח הייתי מתוך דבריך, רבי, כי כשר הוא." אמר לו "יפה דנת, יפה פסקת."
אחר כך סיפר לו ר' יצחק אייזיק:
"פעם אחת הלך לעולמו צדיק מפורסם אחד, שהיה גם בעל צורה נעימה ובעל קול נאה, כראוי לחזן. כשהגיע אל העולם העליון, כיבדוהו לשמש כחזן בקבלת שבת. מיד נעשה רעש גדול בשמים, משום שאישה אחת באה והתלוננה עליו בפני בית דין של מעלה ואמרה: 'פעם אחת באתי אליו בערב שבת עם עוף שחוט שהיה לי ספק לגביו, והרב פסק שהוא טרף, ולא הטריח את עצמו לבדוק אם יש צד להתיר את העוף למרות הספק.' וקיבלו בבית דין של מעלה את דברי האשה ולא הניחו לו לשמש חזן בקבלת השבת." "לכן," המשיך ר' יצחק אייזיק, "יפה עשית שהכשרת את העוף."
הבאתי סיפור שני זה ללמדנו עיקרון. רבותינו פסקו אם העוף כשר או לא, לא רק כשראו את העוף לנגד עיניהם, אלא גם את האישה הענייה שהביאה את העוף.
וכאן אני מגיע לזוגות ששאלו אותי. סירבתי לענות לשאלות מעין אלו בווטסאפ או במייל, אלא ביקשתי לדבר עם הזוג. רציתי לשמוע בקולם את השאלה ולדייק מה בעצם הם מבקשים ממני. השתדלתי לראות את הזוג.
השתדלתי שכל זוג יקבל את המענה לפי מה שמתאים לו באותה נקודת בחירה שבה הם נמצאים (עיינו מכתב מאליהו חלק ג', נקודת הבחירה).
וכל בוקר התפללתי בכוונה יתירה: שלא תצא תקלה מתחת ידי ואל אכשל בדבר הלכה, ושדבריי יחזקו ויעצימו את הזוג, את התורה שלהם ואת אהבת ד' שבליבם.
בתפילה לניצחון מהיר של צה"ל במלחמה, שמירה על שלום חיילינו, החזרת החטופים ורפואה שלימה לפצועים!
באהבה
הרב רפי