- מבוא
בשנים האחרונות, עם ההתפתחות במחקר ובשיח על מיניות בריאה, נדרשתי פעמים רבות לנושא של אוננות נשית. אך כיון שעבר זמן ונשאלתי על הנושא פעם אחר פעם, החלטתי שאכשר דרא והגיע הזמן לכתוב בצורה מסודרת על הנושא לפי המסקנות שאני הגעתי אליהם כבר מזמן.
לשם ההגדרה, הכוונה היא בכך שאישה גורמת לעצמה הנאה מינית על ידי גירוי ידני בחלקים שונים של גופה או על ידי אביזר מיני. זו פעילות שאישה מבקשת לעשות לעצמה בד' אמותיה בלי שאדם אחר שותף לכך. יש גם אפשרות של גירוי עצמי כאשר האישה נמצאת עם בעלה, ונתייחס לכך בהמשך המאמר.
מאמר זה לא בא לעודד פעילות של אוננות נשית, לבד או ביחד עם בן זוגה, אלא להניח את התשתית ההלכתית העיונית לנושא.
בהלכה ידוע האיסור על אוננות גברית המכונה הוצאת זרע לבטלה. האם ההתייחסות לפעילות מינית אישית של האישה היא באותה קטגוריה, הרי אין לה זרע? איננו יודעים את סיבת האיסור לשפוך זרע, אבל ייתכן להסביר שההלכה מתנגדת לכל סוג של פעילות מינית אישית ומתירה זאת רק כאשר אדם נמצא עם בן\בת זוגו. מצד שני, מעצם שם האיסור של 'הוצאת זרע לבטלה', משמע שהאיסור הוא הוצאת זרע או כל דבר המביא לכך או יכול לגרום לכך, וזה כולל הרהורי עבירה, שמירת העיניים וטהרת המחשבה. אם כן, מה נאמר לגבי נשים. האם הן באותה קטגוריה?
לפני שאגש למקורות ההלכה יש צורך בהקדמה ערכית ומקצועית.
מכלל המחקרים שקראתי וחקרתי בנושא, ישנו הבדל תהומי בין אוננות נשית לגברית. בעוד שאוננות גברית ממעיטה את הטסטוסטרון ומחלישה את החשק המיני של הגבר אין הדבר כך אצל האישה. בזמן שאוננות גברית עלולה להרחיק את הגבר מאשתו ולגרום לו להתחמק ממצוות עונה, הרי אצל האישה אין הדבר בהכרח כך. ישנם מחקרים רבים המראים שאוננות נשית מגבירה את החשק המיני שלה באופן כללי ואם היחסים בין בעלה אוהבים ותקינים, אז היא תרצה בשל כך גם להיות עם בעלה.
מיניות הגבר הוא לרוב דבר יחסית קל להבנה ורוב הגברים מגיעים לאורגזמה בכמעט 100% מהמפגשים המיניים עם נשותיהם. לעומת זאת, הבנת מיניות האישה, האנטומיה והפיזיולוגיה היא מורכבת בהרבה, ולא רק גברים אינם מבינים אותה, גם נשים רבות. כל המחקרים מצביעים על כך שרק בכ-70% מהמפגשים המיניים בין איש ואישה, האישה מגיעה לאורגזמה וכ-10% מהנשים מעולם לא חוו אורגזמה. עוד המחקר מראה שכ-70% מהנשים אינן מגיעות לאורגזמה מחדירה אלא בעיקר מגירוי הדגדגן, דבר המשפיע מאד על האפשרות שלה לחוות הנאה מינית וממילא לרצות את הקשר הזה עם בעלה. מכאן ההתייחסות לגירוי של האישה בעצמה או על ידי בעלה גם בזמן הקשר המיני.
בעיניי, מה שיכול בימינו לקרב איש ואישה זה לזו, יש להתייחס אליו בחיוב. זו נקודת המוצא של הדיון ההלכתי. מאז ומעולם ההלכה התייחסה למציאות קיימת וכיון שזה מה שידוע היום בעולם בנושא זה, ממילא זה גם דורש התייחסות הלכתית. כאן המקום להעיר שהעולם כולו כמעט לא ידע דבר על מיניות האישה בצורה ציבורית עד למחקריהם של קינזי, מאסטרס וג'ונסון בארה"ב בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. כל אישה לעצמה ידעה מה היא חווה, אך מידע זה לא עבר בצורה שיטתית בין אישה לאישה וגם לא בעולם המחקר. רק בעקבות מחקריהם, התחיל העולם המדעי והרפואי להבין טוב יותר את מיניות האישה, את צרכיה ורצונותיה.
על זה יש להוסיף את הרתיעה מלעסוק בנושא של אוננות בכלל ובפרט אוננות נשית. לא רק בעולם התורני או הדתי אלא בעולם כולו. עדיין אוננות נשית נחשבת לנושא שמעטים מדברים עליו, שרוי במבוכה ובהסתרה והתנהגות שמתביישים להודות בקיומה. למרות שמחקרים מראים שיש רוב של נשים בעולם שנוהגות לאונן. על הרתיעה הזאת יש להוסיף את הרתיעה הטבעית והטובה של צניעות הדיבור והמחשבה. אכן, לא כל נושא יש לדון בו בפומבי וכבר אמרו חז"ל ש"אין דורשין בעריות בשלושה" (משנה חגיגה ב' א'). אך בעולם שלנו כבר מזמן נפלו חומות ההסתרה ולצערי אף הצניעות. אם נוער ומבוגרים חשופים וקוראים הכל, אז ראוי שתבוא גם אמירה והתייחסות תורנית. לכן על אף הרתיעה הטבעית מלעסוק בנושא בפומבי, ועוד של איש לעסוק בנושא כזה, ניגשתי למלאכת הכתיבה מתוך תפילה שלא תצא תקלה מתחת ידי. ניסיתי לכל אורך המאמר לכתוב בלשון נקיה מבלי לטשטש את המשמעות המפורשת של הדברים.
- מקורות ההלכה
המשנה במסכת נדה דף י"ג ע"א אומרת כך:
כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת, ובאנשים – תקצץ.
המשנה אוסרת לגברים לבדוק האם יצא מהם שפכת זרע (ההקשר הוא דיני טומאה וטהרה) אבל לנשים זה משובח. מה הסיבה להבדל בין גברים לנשים? אומרת הגמרא שם:
מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו – משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו – תקצץ.
אם כך, הגמרא אומרת שהאישה היא "לא בת הרגשה" ולכן מותר לה לבדוק את עצמה באותו מקום כמה שיותר. מה הפירוש של חוסר זה?
רש"י במקום אומר על ה"ההרגשה" של גברים:
הרגשה – שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי.
אם הגבר יבדוק תדיר באיברו הוא עלול לגרום להוצאת זרע לבטלה כיון שהוא רגיש שם. אבל אין חשש כזה לגבי האישה. כמו כן, מובן מכאן שההרגשה המדוברת היא בעצם אורגזמה של הגבר עם שפיכת זרע שהיא אסורה מחוץ למסגרת של קיום יחסים.
אפשר להבין מכאן שאישה היא פחות רגישה ולכן אין בעיה שהיא תבדוק. אבל אם יש בעיה בעצם הבדיקה, אם אישה תבדוק או תמשמש שם תדיר אז אולי תהיה לה שם הרגשה (=אורגזמה). ואם יש בעיה בהרגשה זו, אז יש מקום לאסור.
אז כנראה ההסבר הוא שגם אם תהיה לה "הרגשה" אז אין עם זה בעיה הלכתית. כך פירש רבינו תם בפירושו הראשון בתוספות:
תוספות מסכת נדה דף יג עמוד א
נשים דלאו בנות הרגשה נינהו – לר"ת דמפרש (יבמות יב:) ג' נשים משמשות במוך היינו צריכות ושאר נשים מותרות משום [דלא] מיפקדא אפריה ורביה י"ל כיון דלאו בנות איסור הרגשה נינהו אפילו הוו מרגישות.
לפי ר"ת הפירוש של "לאו בנות הרגשה" הוא לא שהן לא יכולות להגיע ל"הרגשה" כלומר, לאורגזמה ממשמוש באותו מקום. אלא שגם אם יגיעו להרגשה, אין בזה איסור. לפי המשך פירושו משמע שלאישה יש סוג הזרעה אבל כיון שזה בתוך גופה ולא בחוץ כמו הגבר ולכן אין בזה איסור.
אם כן, לפי ר"ת אין לאישה בעיה למשמש באותו מקום ואף להביא את עצמה לידי הרגשה כיון שהן לא אסורות בכך בשום דרך.
בדומה לשיטתו, אך באופן אחר כתב המאירי בפירושו:
מ"מ כל שהן מרבות בבדיקה תמיד מדה משבחת היא להן שאינן בנות הרגשה ר"ל שיהא יצרן מתגרה בהן מפני כך… ונשים כשרות וצנועות נוהגות לבדוק עצמן שחרית וערבית ובאנשים תקצץ מפני שמביא עצמו לידי הרהור והרי יכול לברר עצמו בלא אחיזת אמה שהרי כל שרואה קרי מרגיש הוא ואבריו מזדעזעים ובאנשים מיהא לאו דוקא מרבה אלא אפילו בכל שהוא אוחז באמה פעם אחת ולא הוזכרה יד המרבה אלא משום נשים.
המאירי אומר שאישה כשרה בודקת והיא לא חשה שני דברים ששייכים בגברים: א. היא לא מתגרה בכך. ב. הגבר יבוא בכך לידי הרהור ולא האישה. ניתן להסביר בדעתו שהאישה לא מתגרה מבדיקה באותו מקום וגם אם כן, אין בה איסור הרהור (נתייחס להרהור עבירה באישה בהמשך). לפי המאירי ניתן לומר שאם האישה כן מתגרה ממגע באותו מקום יהיה אסור אבל לפי פשט דבריו הוא לא חש לכך כלל ולא הישווה בעניין זה בין גברים לנשים.
מול דעת ר"ת עומדים חבל ראשוני ספרד שבראשם הרמב"ן, ובשיטתו הרשב"א, הריטב"א והר"ן. הרמב"ן מסביר שהמשמעות של "לאו בנות הרגשה" היא שהן אינן מרגישות בפועל. אך באמת אם היו מרגישות, היה נאסר עליהן הבדיקה המרובה וטעם הדבר שהיא אסורה בזה כיון שגם היא מצווה על איסור השחתת זרע וגם על איסור הרהור בעבירה.
מי שניסח את שיטתו בצורה בהירה הוא הר"ן בחידושיו ואלו דבריו:
והרמב"ן ז"ל חלק עליו (על ר"ת) דאע"ג דלא מפקדן אפריה ורביה אפילו הכי משמע שאסורות להשחית זרען שאפילו הנשים נענשו על זה במבול והרי אפילו מי שקיים פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל אסור הוא בהשחתה…. אעפ"י שאינן מצוות כאנשים ולא דינן לקצץ אעפ"כ לא היתה יד המרבה לבדוק יותר מדאי משובחת, דהא קא מגרה יצה"ר בנפשה, ואילו היתה בת הרגשה היתה ראוי' לנדוי כדלקמן, ולפיכך הוצרכו לפרש בגמרא דלאו בנות הרגשה נינהו:
שיטת הרמב"ן בנויה על היסודות הבאים:
- גם נשים מצוות על איסור השחתת זרען.
- אסורה לגרות את עצמה ביצר הרע.
כל זה נכון אף שאישה אינה מצווה במצוות פרו ורבו וגם לא אסורה באיסור סירוס. גם הריטב"א הלך אחר דעתו של הרמב"ן, אבל יש לו ניסוח מעניין שכדאי להביא חלק ממנו כאן:
מ"מ אסורות הן להשחית זרע בראוי לפרות ולרבות, וכולן לקו בדור המבול בזה, שאם הותרו להשחית כלי הזרע לא הותרו להשחית הזרע.
הריטב"א כותב בדעת הרמב"ן שהוא סובר שאף לאישה אסור להשחית זרע אך בתנאי שזה זרע שראוי להזריע לשם פריה ורביה.
אם כן, למקרא שיטת הרמב"ן וסייעתו (והאמת גם לדעת הר"ת) עלינו לשאול על איזה זרע של האישה הם מדברים. האם הם סברו שיש לאישה זרע שהוא מותר (לר"ת) או אסור (לרמב"ן) בהשחתה.
הרמב"ן בפירושו לתורה בפרשת תזריע אכן סובר שיש לאישה סוג של זרע אבל הוא כולו מורכב מדם האישה, וכך הוא כותב (ויקרא יב ב):
ובמשמעותו אמרו אשה כי תזריע, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אף על פי שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר, אבל אמרם "מזרעת", על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע … וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא.
הרמב"ן סבר על פי דעת הרופאים בזמנו שהוולד נוצר מחיבור של זרע האיש ודם האישה ושניהם ביחד נקראים זרע. מכאן ניתן להבין את שיטתו שהוא סבר שאכן לאישה יש סוג של זרע המורכב מדם ובהתחבר הדם הזה ברחם עם הזרע של הזכר, ייווצר הוולד. אמנם לדעת ר"ת לא ברור מה הוא הזרע שאליו הוא מתכוון וניתן לומר לשיטתו שהוא דומה או שונה לזרע הזכר, אך כיון שהוא לא יוצא לחוץ, אין נפק"מ למעשה בשאלה זו.
- סיכום דעות הראשונים
דעת ר"ת וסייעתו שאין איסור לאישה לגרות את עצמה כיון שגם אם נאמר שיש לה סוג של זרע, הרי היא אינה אסורה בהשחתתה כיון שאינה מצווה על פריה ורביה וגם אינה אסורה באיסור סירוס.
לדעת הרמב"ן וסייעתו בפשטות הוא סובר שאסור לאישה לגרות את עצמה שלא לצורך בדיקות טהרה, אך בהסברו של הריטב"א לרמב"ן האיסור בהשחתת זרע הוא רק בזרע הראוי להזריע ולהביא לפו"ר. אך גם ללא כל זאת, לו הרמב"ן היה יודע מה שהאנטומיה והביולוגיה יודע היום על ביצית האישה ושאין קשר בין זה לבין הולדה, ייתכן שלא היה אוסר. מצד שני, הוא סובר שאסור לאישה לגרות את היצה"ר בעצמה ונתייחס לזה בחלק השני.
אם כן, בין לשיטת ר"ת ובין לשיטת הרמב"ן על פי הריטב"א אין איסור לאישה להשחית את זרעה כל עוד אינו ראוי להזריע ונשארנו אם דעת הרמב"ן, הרשב"א והר"ן לפי פשטם שאסור אלא אם נאמר שכיון שהיום אנו יודעים שאין לאישה זרע, ממילא לא שייך לומר לדעתם שיש איסור השחתה.
באחרונים כמעט ולא התקיים דיון על נושא זה. בשותי"ם השונים מופיע דיון רחב על השאלה האם לאישה מותר להשחית את זרע בעלה בהקשר של מניעת הריון. עיקר הדיון נסוב על הסוגיה של ג' נשים משמשות במוך (נדה דף מ"ה ע"א) והפרשנות סביב סוגיה זו. הדיון על נושא זה אינו נוגע לענייננו, כיון ששם השאלה היא האם מותר לשמש כאשר הזרע לא יגיע לייעודו והאם האישה יכולה להשחית את זרע בעלה. הנושא של מאמר זה לא עוסק כלל בהשחתת זרע בעלה אלא בעיסוק של האישה בעצמה בלבד.
להלן אתייחס לדעות האחרונים המעטים שכן התייחסו לנושא זה.
- הרהור עבירה באישה
פעמים רבות, אוננות מלווה במחשבות על מיניות, המכונה בפי חז"ל הרהורי עבירה. האם הרהורים אלו נאסרו רק על גברים או גם על נשים. כהקדמה ולפני שעיינו במקורות נאמר מסברא שבכל מקרה יש נפקא מינא (הבדל) בין אישה שחושבת על מחשבות שאינן קשורות למציאות או חושבת על בעלה לעומת אישה המהרהרת מחשבות מיניות, קרי הרהורי עבירה על השכן. אלו בעיניי הם אסורים לחלוטין גם אם פורמלית ההגדרה של הרהורי עבירה אינן חלות על נשים מדין "ולא תתורו … אחרי לבבכם (במדבר טו לט)". על פסוק זה רש"י אמר (שם):
הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות; העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות.
ברור שגם לאישה יש יצר ותאווה. הלב והעיניים הם האמצעים הגורמים לאדם לחטוא. אך נדון ראשית בחלות איסור הרהור מבחינה הלכתית על האישה.
הגמרא במסכת עבודה זרה כ ע"ב אומרת:
אמר …ר' פנחס בן יאיר, ונשמרת מכל דבר רע – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה.
רבי פנחס בן יאיר לומד מהפסוק: "כי־תצא מחנה על־איביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים פרק כג פסוק י) שאדם צריך ביום להיזהר מלחשוב הרהורי עבירה כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה (קרי לילה). התוספות שם (ד"ה שלא יהרהר) כותבים שזו דרשה גמורה ויש בזה איסור תורה.
רש"י בגמרא אומר על דרשה זאת:
ונשמרת מכל דבר רע – וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וקא מזהר ליה להישמר שלא יבא לידי כך.
הוא מסביר מניין למד רבי פנחס את דרשתו. מכך שהפסוק הבא מדבר על אדם שיש לו מקרה לילה. מסמיכות הפסוקים למד רבי פנחס בן יאיר לומר שה'דבר הרע' שיש להישמר ממנו הוא דבר שמוביל לקרי לילה והם הרהורי עבירה.
לפי הפשט של הגמרא והסברו של רש"י, הרהורי עבירה שייכים רק בגברים כיון שרק להם יכול להיות מקרה לילה אבל לא בנשים.
הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי יו"ד סי' קכד) דן בשאלה האם יש איסור עצמאי של הרהור עבירה אם בסופו של דבר זה לא הביא אותו לידי מקרה לילה. מסקנתו שם היא שאין בזה איסור עצמאי אלא מספק שמא יבוא לידי איסור, אבל אם הוא לא בא לידי איסור, אין בזה איסור. מכאן לגבי אישה שלא יכולה לבוא לידי מקרה לילה, לא שייך בה איסור הרהור.
כך גם משמע מהרמב"ם שאיסור זה אינו אלא לגברים. במשנה תורה, (פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה הלכות ט"ו עד כ"ד) הוא מתייחס להלכות הרהור רק לגבר ולא לאישה. בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה ט"ז הוא כותב כך:
וכן מצוות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד.
אסור לאיש לישב ללא אישה כדי שלא יבוא לידי הרהור, אך לאישה אסור לישב ללא איש כדי שלא תחשד בזנות, אבל לה אין איסור או בעיה של הרהור.
לפי הנ"ל ופשט דרשת הגמרא, לא ברור מה מקורו של הרמב"ן בפרשנות שלו על הגמרא בנדה דף י"ג שאישה אסורה בהרהור. כך הוא כתב:
ועוד דהא מביאה עצמה לידי הרהור ואלו היתה בת הרגשה בת נדוי היא כדלקמן.
הוא כותב שאם אישה היתה יכולה לגרום לעצמה "ריגוש" (=הנאה מינית), היא תעבור על איסור הרהור ותבוא לידי נידוי. בכך הוא מתכוון להמשך הגמרא בעמוד ב' שאומרת שאדם המגרה את עצמו חייב בנידוי. ההתייחסות שלו למקור זה של נידוי גם הוא מאד קשה כיון שהגמרא אומרת את זה על מי שמקשה את עצמו מדעתו. ו'מקשה' הכוונה שמביא את עצמו לידי קישוי האיבר וזה בוודאי לא שייך באישה.
אם כן, דבריו של הרמב"ן וסייעתו אינם מחוורין, מהיכן לאסור על אישה איסור הרהור ללא שום מקור מהתורה או מחז"ל.
אך עבורנו הקטנים, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן הם מקור לעצמם, ועל כן נקבל את הדין שזו שיטתם, ומדי ספק לא יצאנו.
כיוון נוסף להבין את ההתייחסות לחז"ל לחשש של הרהורי עבירה לנשים אנו לומדים מההרחקות בתקופת הנדה. חלק מהרחקות אלו אסורות על מנת שהזוג לא ייכשל בביאה אסורה בזמן הנדה וחלקן על מנת שלא להביא להרהורי עבירה. בסימן קצה ביו"ד מפורטים דיני ההרחקות. סעיפים ז', ט', וי"א עוסקים בהרחקות הקשורות לאיסור הרהורי עבירה ומפורש שם שהאיסור חל על הבעל בלבד ולא על האישה. על אף שהיא אסורה לו בעת הזאת כמו שהוא אסור לה. אלא שחז"ל לא חששו להרהורים של האישה מראיית הבעל או בכלל.
ביחד עם הספק שלנו לגבי מקור דבריו של הרמב"ן, די ברור שאסור לאישה לגרות את היצר הרע בעצמה (כלשון הרשב"א כאן) כמו איש. אין צורך להביא ראיות לכך שאישה מחוייבת בכלל המצוות כמו איש [בבא קמא ט"ו ע"א: אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: אמר קרא {במדבר ה-ו} איש או אשה כי יעשו מכל חטאת, השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה], חוץ ממה שפטרה אותה מדין מצוות עשה שהזמן גרמא. האישה חייבת בכל איסורי ל"ת חוץ משלושה [קידושין כ"ט ע"א: וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים]. על כן, אסור לה לגרום ליצר הרע לשלוט בה.
מכאן עובר הדיון למה שהזכרנו בפתיחה שלנו לגבי אופי ההרהורים ובכללי מטרת האוננות לעצמה. אם המטרה היא עבור המיניות של עצמה ועבור בעלה, אזי לא בטוח כלל שזה נכנס לגדר של 'הרהורי עבירה', אלא אולי הרהורים של יצר הטוב. לכן, מה שהזכרתי בפתיחה שאסור לאישה להרהר במי שהיא מכירה אלא בעצמה, בבעלה או בפנטזיה כללית ובלתי מושגת כגון מסרט קולנוע וכד'. אני רואה צורך להדגיש: אסור לאישה להרהר באיש שהיא מכירה שאינו בעלה.
- מצבי חיים שונים
ברובו של מאמר זה התייחסתי לאישה נשואה, לחיים המשותפים עם בעלה וההשפעה של אוננות על החיים הזוגיים. אבל כל אדם הוא ייצור מיני מאז לידתו ועד מותו. בכל שלב בחיים זה בא לידי ביטוי, לפי מה שמתאים לו. אתייחס להלן למצבים שונים בחיי אישה:
אישה יחידה: רווקה, גרושה ואלמנה – ההלכה אינה מבדילה בנושא זה בין יחידה לנשואה. כיון שכבר ראינו שאין איסור הוצאת זרע לאישה ואף לא איסור הרהור לרוב הדעות, אין איסור לאישה יחידה לאונן. אדרבה, אולי זה אף קל יותר מבחינה הלכתית כיון שאין את החששות שאכתוב להלן לגבי פגיעה בזוגיות או ביחסים עם הבעל. פן נוסף לגבי רווקה, יכול להיות התרומה בכך שהיא תדע מה גורם לה להנאה מינית ולעתיד היא תוכל להדריך את בעלה. בכך היא תוכל לצמצם את הפער המיני שיש בין גברים לנשים בתחילת חייהם הזוגיים והמיניים.
לגבי הרהורים המתלווים למעשה האוננות. לאישה יחידה אסור להרהר בגבר שהיא מכירה. בוודאי ובוודאי אם הוא נשוי. אך גם ברווק אסור, כיון שגבר זה אסור לה ועלול הדבר להביא לידי עבירה.
אין מניעה לאישה יחידה להשתמש באביזר עונג מיני כמו שאין לאישה נשואה מניעה כזאת.
רווקה שיש לה קרום בתולים צריכה לחשוב על הפעילות שהיא עושה ולהחליט האם זה מתאים לה. שימוש באביזר עונג מיני פנימי עלול להרחיב את פתח הבתולים. שימוש באביזר לאיזור הדגדגן לא יפגע ולא יעשה שינוי בפנים הנרתיק. זו החלטה אישית שהיא צריכה להתייעץ עם עצמה או עם יועצת מינית. ההתייחסות לקרום הבתולים מבחינה הלכתית ורעיונית הוא נושא רחב ואין לו מקום במאמר זה.
אישה נידה אינה שונה לעניין זה מאישה רגילה ואין מניעה לאונן בזמן ההרחקה מבעלה. אבל על האישה לוודא בצורה מוחלטת שבעלה אינו יודע מזה בזמן ההרחקה ביניהם, על מנת שלא לגרום לו להרהורי עבירה ולהכשיל אותו. כפי שאכתוב להלן, אם אוננות בזמן הנידה גורם לאישה שהיא אינה משתוקקת לבעלה לכשיהיו מותרים, צריך לחדול מזה.
אפשר לשאול האם ראוי שאישה תעסוק במיניות בזמן שהיא יחידה או נידה? האם אין לה דברים יותר טובים לעשות?
שאלה זו היא שאלה כללית יותר לגבי היחס להנאה בחיינו בכלל. לא אאריך בזה כאן על מנת שלא להלאות את הקורא, אבל אביא משל קצר. אנו חיים בדור של שפע חומרי ב"ה. אנשים אוכלים מאכלים רבים שהגוף שלהם אינו צריך כגון: ארטיק. איני מכיר הרבה אנשים שמתנגדים עקרונית לאכילת ארטיק ביום חם, על אף שהוא לא מועיל לתזונה, הוא לא תורם לבריאות הגוף אלא רק בגלל שהוא נעים וטעים לחיך. חז"ל המשילו פעמים רבות מיניות למאכל ואני מבקש לילך בדרכם. אם בדורנו, רובא דרובא מהציבור לגווניו אוכל ארטיק ללא נקיפות מצפון מוסריות, למה שהנאה מינית פרטית של אישה, בחדרי חדרים שאף אחד לא שותף לה, יהיה שונה.
אם האוננות הופכת להיות קומפולסיבית וממכרת. לכך יש להתייחס כמו לכל התמכרות ולעבוד על מידותיו על מנת להמעיט ולשלוט בזה ולא שההנאה תשלוט בנו.
- התייחסות לספר "שמחת הבית וברכתו"
ספר "שמחת הבית וברכתו" לרב אליעזר מלמד הוא הספר ההלכתי הראשון והיחיד שמתייחס בפרק נפרד לאוננות נשית. הרב מלמד שם כותב לאסור, כדרכו מסיבות הלכתיות-חינוכיות ולאו דווקא משורת הדין. וכך הוא מסכם את הדיון (שמחת הבית וברכתו עמ' 120):
"ומכל מקום אסור לאשה לגרות את עצמה, מפני שכל התענוג הזה צריך להיות שמור לחיזוק הקשר שבין בני הזוג".
שם בהערה הוא מתיר רק לאישה שיש לה עיכוב ביכולת להגיע לאורגזמה ובהדרכה של מטפלת מינית יראת שמים. הרב מאור קיים הסביר את שיטתו בטוב טעם ודעת ב"הרחבות לשמחת הבית וברכתו" (עמ' 305-311).
אקדים ואומר שאני מעריך מאד ומכבד את שיטתו ההלכתית של הרב מלמד, את אומץ ליבו, את בהירות הכתיבה שלו ואת המפעל ההלכתי התורני שלו בכלל. אני הקטן מעז כאן לחלוק על מסקנתו ההלכתית לא בגלל שיש פגם ח"ו במקורות או בשיטה ההלכתית שלו. אלא בגלל שהמסקנה שלו, האוסרת אוננות של אישה נובעת בעיקר מסיבות חינוכיות; על מנת לקרב אישה לבעלה ולשמור את המיניות לחוויה הזוגית בלבד.
בדיוק בגלל סיבות אלו אני סובר שמותר. כפי שכתבתי בראשית דבריי, מכל המחקרים עולה שאוננות של אישה, זו חוויה גופנית ורגשית שונה מאשר של גבר. בניגוד לגבר שזה מביא לו פורקן של אנרגיה מינית וחוסר רצון או יכולת לקיים יחסי אישות למשך שעות או ימים, עבור רוב הנשים זה עובד ביחס הפוך. זה לא מרחיק את האישה מבעלה (בתנאי שיש ביניהם יחסים תקינים) אלא מקרב אותה ואף גורם לאישה לרצות לקיים יחסים איתו. לנשים רבות יש קושי להגיע לשיא מיני ועד היום המחקרים מראים שנשים מגיעות לאורגזמה רק ב-70% מהפעמים שבהם היא מקיימת יחסי אישות לעומת מעל 90% לגברים. אישה שלא נהנית גם לא תרצה לקיים יחסי אישות. אם כן, יש פער ואחת הדרכים להשוות בין ההנאה המינית של האישה לשל גבר הוא בכך שהאישה תדע להביא את עצמה לידי הנאה ואז תדע גם איך להנחות את בעלה. כתבתי על כך באריכות בספרי "לדעת לאהוב" בפרקים שמונה (על הפערים בין גברים לנשים) ופרק שנים עשר (על בעיות נפוצות במיניות).
כפי שכתבתי בפתיחה, הידע על מיניות האישה הוא יחסית חדש. רוב הידע הזה טרם הגיע לעולם התורני ולכן לא נלקח מספיק בשיקול של פסוק ההלכה.
ביחד עם זה, יש בהחלט מקום לחשש ההלכתי והחינוכי של הרב מלמד כפי שאפרט בפיסקה הבאה.
- מתי אסור לאונן
התייחסתי כבר לעובדה שברוב המחקרים, פעילות של אוננות אינה מרחיקה את האישה מבעלה, לא מפחיתה את הרצון לקיים עמו יחסים ולא את תדירות קיום היחסים. אך זה המצב לגבי רוב הנשים שהשתתפו במחקרים, אבל לא כל הנשים. יש נשים שאוננות אכן פועלת בגופן ובנפשם כמו אוננות גברית. היא גורמת לה להסתפק במיניות של עצמה מבלי רצון לשתף את הבעל. יש נשים שהאורגזמה שהיא מגיעה אליה באוננות חזקה וטובה יותר ממה שהיא מגיעה בחיבור עם בעלה, ועל כן היא לא משתוקקת ליחסים עם בעלה. זוגות שנמצאים במשבר מיני או זוגי, עלולים 'לברוח' כל אחד לפינה המינית שלו או שלה ובכך לא להשקיע או לא למהר לנסות להגיע לפתרון הבעיה הזוגית. אפשרות נוספת היא התמכרות לאוננות. אמנם מדובר באחוז מאד קטן של נשים, אבל יש גם מציאות של התמכרות להרגשה של העונג המיני והתמידי ובמקרה זה הוא בא על חשבון הבית והזוגיות. בזמן שהאישה נידה, אם זה גורם לה לא להשתוקק לבעלה לכשיהיו מותרים, אז אסור לאונן בזמן הזה.
כל המצבים לעיל הם דוגמאות למציאות שאוננות יכולה להיות שלילית ובניגוד למטרה המוצהרת של זוגיות טובה ומשפחתיות טובה. זה גם בניגוד מוצהר למטרת כתיבת מאמר זה. כל אישה צריכה להיות אחראית על עצמה ועל חיי הזוגיות שלה ולבדוק מתי זה תורם לזוגיות ומתי זה פוגע.
- סיכום ומסקנה
ראינו שיש מחלוקת ראשונים באיסור דרבנן ובמקרה זה הכלל הוא שפוסקים להיתר. לכך יש לצרף את הידע המדעי המעודכן על התרומה של אוננות נשית לדימוי חיובי של האישה בעיני עצמה, ליותר חיבור בינה לבין בעלה ולרצון לקיים ביחד חיי אישות, יותר ולא פחות.
בהתחשב מכל הנ"ל, נראה לעניות דעתי שאין מניעה לאישה לאונן בתנאי ש:
- זה נעשה בחדרי חדרים.
- מחשבות או הרהורים המתלווים לכך קשורים רק בעצמה או בבעלה.
- אם האישה רואה שזה מרחיק אותה מבעלה, מקיום יחסים סדירים עם בעלה או גורם לכל מצב שלילי כפי שתיארתי בחלק ז', אז יש לחדול מזה ואף זה איסור מוחלט.
- אישה יחידה אינה שונה מאישה נשואה ולפרטי הדינים יש לעיין בגוף המאמר.
- נספחים
להלן קישורים למאמרים נוספים שלי המתייחסים לנושא מאמר זה: