אז איפה הם הגברים ההם? – על חינוך למיניות לגברים

האם גברים דתיים יודעים לדבר על מיניות או יכולים לעשות זאת?
התשובה משתנה… באופן בסיסי, לא מדברים על "זה". "זה" לא צנוע, לא נהוג, לא מקובל ובכלל ראוי להימנע עד החתונה…
בשלב מסוים נחשפים לבדיחות טפלות ולא צנועות – בצבא, בווטסאפ או בסטנד־אפ. כלומר, גברים יודעים לספר הרבה בדיחות גסות בצבא, או לספר על כיבושים שלא היו, אבל לא הרבה יותר מזה.

בישיבה אנחנו לומדים לדבר על מיניות בשפה אחרת, אגדתית, הלכתית או רוחנית. כשלמדתי סוגיית "פתח פתוח" במסכת כתובות אי שם בכיתה י, הבנתי שמדברים על אישה, אבל לא חשבתי לרגע שמדובר על אישה ממשית. זו הייתה אישה מטאפורית, רק לצורך הסוגיה והלימוד, לא בשביל שנלמד אנטומיה או איך מתייחסים לאישה. כאשר הגמרא השוותה בין פתח של אישה לבין כניסה בדלת דחוקה, איש לא מצמץ על ההשוואה ואיש לא הרגיש מבוכה. לא השוו בין אישה לבין דלת, אלא בין שני מושגים רוחניים גרידא.

עד כדי כך הדברים מגיעים שברוב הישיבות לא חושבים למנוע מבחורים רווקים ללמוד לבחינות הרבנות הראשית בנושא של נידה. כלומר, הבחור הרווק לומד לפרטי פרטים על טומאת האישה וטהרתה, ואיש לא חושב שיש כאן בעיה של הרהורי עבירה, מחשבות מיניות או כל דבר אחר. אומנם תמיד אפשר לטעון שדברי קדושה לא מקבלים טומאה, ובכל זאת.

ויום אחד הגבר מתחתן. עם אישה אמיתית. בשר ודם. עם שיער ארוך וכל זה. ופתאום הוא צריך לדעת להתייחס לאישה כאל דבר ממשי, ישות שיש לה רגשות, שיש לה גוף שונה ואפילו דעות עצמאיות. והמשמעות היא שצריך לדבר איתה. אבל באיזו שפה?
או שאיננו יודעים לדבר בכלל (כי למדנו שאסור לדבר) או שיודעים לדבר בשפה הלכתית. אך לדבר על רגשות, על תחושות, על עצמנו – זה קשה ממש. גברים מוכנים ללכת לשיעור או לשיחה על מוסר, על גמרא, על מלחמה, אבל לא על עצמם. הרבה הרבה יותר קשה לגבר להיחשף, לגלות חולשות, לגלות את הפנימיות שלו המכוסה בעטיפות שריון רבות כל־כך.

אז מה עושים?
לאט־לאט, הגברים לומדים שפה חדשה. שפה שלא מורכבת רק מקודים הלכתיים,  שפה קצת יותר "נשית". זה אולי מתחיל בכך שגברים מפנימים שנשים הן מכוכב אחר, אבל ככל שהעולמות שלהם יתקרבו, כך ייטב גם לאיש וגם לאישה.

אבהיר: אנחנו עומדים על דעתנו המסורתית שנשים וגברים הם שונים. אנחנו באמת לא אותו דבר, בניגוד למה שהחברה המערבית מנסה להנכיח בציבור. אבל אם אנחנו מכירים בזה, אז צריך להבין שישנה סתירה במסרים שאנחנו משדרים. מצד אחד אנחנו מודים שנשים וגברים הם שונים, ומצד שני אנחנו רוצים שנשים ידברו באותה שפה רגשית ומינית שבה מדברים גברים. כלומר, כמעט לא ידברו. כדי שנהיה ישרים ועקביים, אנחנו צריכים ללכת בנתיב הזה: הגבר ילמד לדבר, להרגיש, להקשיב, להכיר ולכבד את עולמה של האישה שלו. הוא ילמד להבין מה עובר על אישה שחוזרת הביתה לאחר שקיבלה גערה מהבלנית; מה קורה בנפשה של אישה שעברה הטרדה; מה הקשיים הכרוכים בכיסוי ראש ובוויתור על גילוי שערותיה; מה קורה כאשר האיש נכנס בפרצה דחוקה וזה כואב – ומתוך הקירוב הזה, אני מבטיח שיהיה טוב יותר, גם לגברים.

למען האמת, אנחנו כבר רואים את זה קורה. אומנם לאט, אבל בהחלט מתרחש משהו. גם גברים לומדים שפה חדשה. שפה של רגש, של אני ושל אין, שפה המשותפת גם לנשים.

"מרגישים אנו את האילמות הרוחנית. הוי, כמה יש לנו לדבר, כמה גדולה היא מידת האור של הצדק והחכמה שאנו מוארים בה בתהום נשמתינו, אבל איך נגלה זה, איך נבאר, איך נהגה, איך נבליט גם קצה קצהו של זיו עליון זה, על זה סגורים השערים לפנינו. בתפילה אנו מקדימים, בתחן אנו דופקים, ברינה ושבח אנו נותנים קול, ונשואים משל והיגיון. שוקדים אנו על הדלתות, אולי ייפתחו כמלוא סדק של מחט סידקית לפנינו, וכל פיותינו יימלאו שטפי דיבורים, וכל לשונויתנו ייעשו כנחלים זורמים נהרי נחלי דבש וחמאה".
הרב אברהם יצחק הכהן קוק – ערפלי טוהר, עמוד נח

באהבה
הרב רפי