מותר לחטוא? באמת?

"ילבש שחורין ויתעטף שחורין, ויעשה מה שלבו חפץ"  -האמנם?

"אמר רבי אילעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא."

מצד אחד, בדור שלנו קל מאד לאדם לחטוא בסתר. באמצעות המרשתת, אדם יכול ללבוש כמה זהויות ובד' אמותיו לחטוא בחטאים רבים. מצד שני, אנו חיים בדור של גילוי וחשיפה ואף רדיפה על כל מעשה רע גדול או קטן הנעשה בין שני אנשים. לרוב בצדק, ולפעמים שלא בצדק. כל מי שחוטא בסתר, אלא אם הוא לחלוטין שלא במודעות, יודע שביום אחד מעשיו יתפרסמו שלא בטובתו.

מה אנו יכולים ללמוד ממאמרו המפורסם של רבי אילעאי הזקן שמופיע 3 פעמים בש"ס.

ההבנה הפשוטה במאמרו אומרת שאם אדם רואה שהוא לא מצליח להתגבר על יצרו: "ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ."

האמנם? האם באמת רבי אילעאי ממליץ לאדם ללכת לחטוא בסתר? כדי להבין את מאמרו לעומק נראה את ההקשר של מאמרו וננסה לעמוד על טיבו ומגמתו החינוכית.

הגמרא בקידושין מ א אומרת כך:

דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר. אמר רבי אבהו משום רבי חנינא: נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, שנאמר: ואתם בית ישראל כה אמר ה'… איש גילוליו לכו עבדו, אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו. אמר רבי אילעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. איני? והתניא: כל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם; מה היא? רבה אומר: זה המסתכל בקשת, רב יוסף אומר: זה העובר עבירה בסתר! לא קשיא: הא דמצי כייף ליצריה, והא דלא מצי כייף ליצריה. תנן התם: אין מקיפין בחילול השם, אחד שוגג ואחד מזיד. מאי אין מקיפין? אמר מר זוטרא: שאין עושים כחנווני. מר בריה דרבנא אמר: לומר, שאם היתה שקולה – מכרעת.

רב הונא מדבר על אדם שהתרגל לעבור עבירה. לאחר כמה פעמים הוא לא מרגיש בפועל שהוא חוטא, אלא היא נעשית לו כהיתר. היא כמובן לא מותרת בפועל, האיסור עומד במלוא חומרתו, אבל האדם החוטא כבר לא מרגיש שהוא חוטא. 

פעמים רבות שמענו על אנשים שהפסיקו לשמור שבת, שבפעם הראשונה שהם הדליקו אור בשבת הם חשבו שירד ברק מהשמים ויפגע בהם. לאחר שהם שנו ושילשו בחטא זה, הם כבר ראו שזה לא קורה וגם לא הרגישו שהם חוטאים.

רבי אבהו בשם רבי חנינא מתייחס למציאות כזו של אדם ששונה בחטאו ואומר שאדם כזה, עדיף שלא יתווסף חילול השם לחטא שהוא עובר ולכן עדיף לחטוא בסתר. כך, בחשבון העבירות הוא עבר עבירה, אבל לא התווסף לזה עבירה נוספת של חילול השם.

על זה מביאה הגמרא את אימרתו של רבי אילעאי: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. כלומר הוא מסכים לדעתו של רבי חנינא ואף נותן עצה פרקטית: שילבש בגדים שחורים (כנראה אז יהודים לא לבשו שחורים), ילך למקום שלא מכירים אותו ושם יחטא. גם הוא לא נותן היתר לחטוא ולא ממליץ על זה. אלא הוא מסכים לדעה שעדיף לחטוא בסתר ושלא יתווסף למניין העבירות שלו גם חילול השם.

הבעיה בהמלצה זו היא בשני מישורים.

במישור התיאולוגי-אמוני ובמישור החברתי. בתחום של האמונה מתברר שאדם כזה הוא מפחד יותר מאנשים מאשר מריבונו של עולם. לוּ לא היה לוֹ מקום מסתור, אז הוא לא היה חוטא לעולם מחמת מעמדו בקהילה כאישיות תורנית. כמאמרו של רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? – אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם."

במישור החברתי, אנו יודעים בדורנו, אולי יותר מאשר כל דור אחר, על הרעה החולה של חטאים הנעשים בסתר. תחת המעטה של "לא לערער" על יציבות השם הטוב של הקהילה, המשפחה, החסידות או כל התאגדות אחרת, יכולים להיעשות המעשים הנוראיים ביותר. לכן בעולם הדמוקרטי השמש המטהרת של הפרסום הוא כלי חזק לביעור שחיתויות.

לכן הגמרא מתנגדת לעצה רבי עילאי ומקשה:

איני? והתניא: כל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם; מה היא? רבה אומר: זה המסתכל בקשת, רב יוסף אומר: זה העובר עבירה בסתר!

הגמרא מקשה מאימרתו של רב יוסף: העובר עבירה בסתר דואג מדעתם של בני אדם יותר מאשר מדעתו של הקב"ה כביכול, ועבירה בסתר היא חמורה יותר מאשר עבירה בפומבי. ואכן, יש היבט של כנות כאשר אדם חוטא בפרהסיא. הוא לא מפחד בין מרבש"ע ובין מבני אדם. לעומת זאת, אדם שמפחד מבני אדם אבל לא מפחד מה' – בעצם כאילו כופר בהשגחת ה' ומחשיב בני אדם יותר מאשר הבורא.

בסופו של דבר הגמרא מסכימה עם עצתו של רבי אילעאי ואומרת שאדם שמצליח לכוף את יצרו ובכל זאת עובר עבירה בסתר, עליו נאמר שהוא כופר. אבל אדם שלא מצליח לכוף את יצרו ולכן הוא חוטא, אין בזה היבט של כפירה אלא של אדם שלא מצליח לכוף את יצרו. ולכן במקרה כזה, עדיף שיחטא בסתר ולא יחלל שם שמים בנוסף לחטא עצמו. ומסכמת הגמרא שאכן חילול השם זה חטא חמור ביותר:

תנן התם: אין מקיפין בחילול השם, אחד שוגג ואחד מזיד. מאי אין מקיפין? אמר מר זוטרא: שאין עושים כחנווני. מר בריה דרבנא אמר: לומר, שאם היתה שקולה – מכרעת.

לעומת כל החטאים שה' מוכן להעניש את האדם בהקפה, כלומר לא בבת אחת כחומרת חטאו, במקרה של חילול השם, אין הקפה, אלא האדם נענש מיד. הסבר אחר, שהחטא של חילול מכריע את הכף לרעה, גם במקרה שיש לו שוויון בין עוונות לזכויות.

נושא הסוגיה כולה הוא בעיקר חילול השם. ההקשר של המדרש הזה מספר לנו שכאשר אדם חוטא, חוץ מחומרת החטא עצמו, אם מתווסף לזה היבט של חילול השם, זה חמור ביותר. 

באיזה מקרה, נוסף לחטא יש היבט של חילול השם? נראה לי שהתשובה ברורה בימינו: כאשר אדם גדול בתורה ומוחזק לתלמיד חכם או למחנך, חוטא בעבירה שאדם רגיל מצופה לכבוש בה את יצרו, ההיבט של חילול השם יכול להאפיל על גודל העבירה.

כאשר ראינו את ההקשר של דברי רבי עילאי הזקן, אנו מבינים את המגמה התורנית שלו. הוא רוצה למנוע חילול השם. לכן, הוא מייעץ לאדם שלא מצליח לעמוד ביצרו, ללכת למקום אחר ולבצע את החטא שם. לפחות, לא ייגרם חילול השם בנוסף לחטא בעצמו.

אמנם רש"י שם בקידושין חשב שבדבריו ניתן למצוא גם גורם שיציל אותו מהחטא:

ילבש שחורים – שלא יראה עצמו בכבודו אולי ירך לבבו בכך וגם אם יחטא אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם לכן ילבש שחורים.

בחלק הראשון, רש"י כותב שעל ידי לבישת שחורים וירידה ממעמדו הרם אולי זה ירתיע אותו מלחטוא. אך אם זה לא ימנע ממנו, לפחות לא ייגרם חילול השם בחטאו כיון שמי שהוא חוטא אצלם, לא יידעו שהוא יהודי. וכך פירש גם ר"ח בתוספות על אתר ד"ה ויעשה מה שלבו חפץ:

פי' ר"ח ח"ו שהותר לו לעבור עבירה אלא כך אמר ר' אלעאי יגיעת דרכים והאכסנאות ולבישת שחורים משברים יצר הרע ומונעים אדם מן העבירה.

ר"ח לא מעלה על דעתו שרבי עילאי יציע עצה לאדם ללכת לחטוא בסתר. אלא הוא אומר שהעצה ללבוש שחורים באים לשבור את יצר האדם ובכך הוא יימנע מהחטא.

דברי ר"ח נדחו על ידי התוספות בעצמם במסכת חגיגה טז א ד"ה ויעשה מה שלבו חפץ. התוספות אומרים שדברי ר"ח לא נשמעים מפשט הסוגיה שלנו, אלא כוונת רבי אילעאי היתה שבאמת עדיף שיחטוא בסתר ולא במקום שיכולים לעלות על זהות החוטא.

המהרש"א בחידושי אגדות בקידושין נראה שמפשר בין ר"ח לבין התוספות בחגיגה ואומר ששני הדברים נכונים:

ונראה לקיים פירושו דודאי לפירושו נמי קאמר דאם לא מצי כייף יצריה דמוטב לו לאדם שיעשה בסתר אבל הא דלבישת שחורים ויכסה שחורים ע"כ אינו אלא משום דלכוף יצרו בדבר המשברו ולא יחטא כלל, וכן נראה מפרש"י מיהו מה שפירש דיגיעת דרכים ואכסנאות משברים יצה"ר לא אצטריך לפרש דיעשה משום שבירת רוח אלא דאם לא מצי משברו בלבישת וכיסוי שחורים צריך לילך למקום שאין מכירין אותו כדי שיעבור בסתר ולא בפרהסיא ודו"ק:

המהרש"א אומר שגם ר"ח מסכים לעיקרון שעדיף לחטוא בסתר אם הוא לא מצליח לכוף את יצרו. אבל העצה של לבישת שחורים באמת באה כדי לשבור את יצרו של האדם.

אך במחילה מכבוד המהרש"א, בדיוק כנגד זה כתב ר"ח, בלשונו החריפה: ח"ו שהותר לו לעבור עבירה. הר"ח כותב לא ייתכן שרבי עילאי בכלל יתייחס למציאות של אדם יהודי עבור עבירה והוא יתן עצות כיצד להקטין או להסתיר את החטא. העצה היחידה שרבי עילאי נתן, לפי הסברו של הר"ח, הוא עצה כיצד לא לחטוא. ולא, שאם הוא חוטא, שגם לא יחלל שם שמים.

התוספות בחגיגה מביאים את הגמרא במועד קטן יז א כהוכחה כנגד פירושו של הר"ח. שם מסופר על אדם שלא הכניסו אותו לקבורה לאחר מותו למערה של חסידים כיון שהוא נהג על פי עצתו של רבי אילעי. מכאן הוכחה מפורשת לכך שהגמרא מבינה את מאמרו של אילעי כעצה מעשית ולא רק למניעת החטא.

סיכום ביניים

הנושא של מימרתו של רבי עילאי הוא לא ההיתר לחטוא אלא המניעה של חילול ה'. רבי עילאי מתייחס לאדם שלא מצליח להתגבר על יצרו – הוא בכל מקרה יחטוא. במצב זה, הוא אומר עדיף שיחטא בצורה כזאת שלא יחטא בחטא יותר גדול של חילול ה'. ברור ופשוט שרבי אילעי לא נתן היתר לאדם לחטוא, והבנה זאת בעצם מבטא ר"ח בתוספות.

הערה מקצועית

בדור שלנו, יותר מאשר בכל דור אחר, אנו עדים לרבנים גדולים שמתגלים בקלקלתם לצערנו. רובם בענייני עריות ומיעוטם בענייני כספים. לאחר שמתגלה העניין, החטא עצמו לפעמים לוקח מקום משני לעומת חילול ה' הגדול, כאשר הבריות תמהים: איך ייתכן שאדם גדול כזה חוטא? איך התורה לא תיקנה ולא יישרה את מעשיו? אמנם בדורות קודמים ואף בגמרא היו מקרים כאלו ("ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה – מו"ק יז א). אך בדור של הרשתות החברתיות שלכל אדם גישה לפרסום מיידי, הרבה יותר קל להוציא את הדברים החוצה. אין את מסנני הקהילה. לכן, ההרגשה שלנו, שיש יותר מקרים כאלו היא לא נכונה. אין בהכרח יותר מקרים, אבל יותר מקרים מתפרסמים. בסופו של חשבון, אני חושב שאנו בדור יותר טוב. העובדה שלא ניתן לעשות מעשים בחושך, גורם לכך שפחות אנשים חלשים מנוצלים לרעה בידי חזקים. העובדה שיותר קשה לאנשים להחביא את מעשיהם, גורמת לעולם יותר אמיתי, נקי וברור.

פעמים רבות אני מקבל שאלות שמקורם במחשבה הפסיכולוגית של רבי אילעי: אני אנוס לחטוא, איך כדאי או ניתן לעשות את זה. השאלות נסובות לא רק האם כדאי ואיך להחביא את המעשים, אלא גם האם מותר לחטוא בחטא קל לעומת חטא חמור וכד'.

אם אני זוכר נכון, אני מעולם לא אמרתי לאדם שמותר לו לחטוא. אבל כאשר אדם מספר לי שהוא כבר חוטא, אז אני לפעמים מייעץ לו, איך למעט את חומרת האיסור, בדומה לעצתו של רבי אילעי.

ישנה מחלוקת גדולה בפוסקים, האם אכן זה נכון לייעץ במקרה כזה, או עדיף לנקוט בגישה של: "הלעיטהו לרשע וימות" (בבא קמא סט א). אני אישית נוקט בגישה של לתת עצה לאדם להמעיט באיסורים, עד שהוא יצליח לא לחטוא בכלל.

שבוע טוב ובשורות טובות
הרב רפי אוסטרוף