נשאלתי שאלה והנה היא לפניכם:
כתבת במאמרך "הוצאת זרע במסגרת יחסי אישות"
את המשפט הבא:
אני רואה צורך להדגיש את הנקודה הזאת: במקרה של כאבים בזמן קיום יחסי אישות, סבורני שיש איסור ממש לקיום יחסים מלאים, ולעומת זאת היתר ברור לקיום יחסים הכוללים שפיכת זרע שלא במקום הנרתיק של האישה.
נשאלתי על ידי מטפלת מינית:
מניין לך שזה "איסור ממש" ?
ומה אם האישה (משום מה) מסכימה לזה, האם זה מותר, גם אם לא רצוי טיפולית?
הגבר הסכים (טיפולית) שלרצות ולקיים יחסים עם כאבים זה מצב לא טוב, אך הוא חושש מבחינה הלכתית להוצאת זרע לבטלה. האישה אף מְרַצָּה אותו בניגוד לרצונה כי היא רוצה למנוע את הריחוק שלו, האם במקרה זה, עדיין יש איסור?
תשובה:
אכן, כתבתי במאמרי הנ"ל שזה איסור ממש בלי שהבאתי לכך מקורות או סימוכין מסיבה פשוטה ביותר: לא חשבתי שיש צורך להסביר דבר שבעיניי הוא פשיטא, הוא דרך ארץ הקודמת לתורה (ויקרא רבה פרשה ט ג, מהר"ל דרך החיים, פרק ב משנה א).
אך כיון שנשאלתי, כנראה זה לא כ"כ ברור ועל כן אני כותב את הדברים הבאים.
הלל הזקן הנחיל כלל גדול בתורה שבת לא א:
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני הלל, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גיירו. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא – זיל גמור.
פירוש לנושא שלנו: מה שלא הייתי רוצה שיעשו בגופי, אסור לי לעשות לאף אחד אחר וק"ו לאשת בריתי. אם אני לא רוצה שיכאיבו לי, אז פשיטא שאסור לעשות את זה לאף אחד אחר.
על זה כותב ספר החינוך במצווה ריב:
העניין, שיאהוב טוב לחברו כמו לעצמו בכל עניין טוב. ומה שהוא שונא לעצמו, ירחיק ויתרחק מלעשות לחברו בכל עניין רע.
בשערי תשובה לרבינו יונה שער שלישי אות נט כתב:
וכל הדברים הללו בכלל מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. ועל זה אמרו ז"ל שהוא כל התורה כולה.
נראה לי שמקורות אילו מספיקות כדי להבהיר את העיקרון.
אם כן, אנו רואים שמאז התנאים ועד גדולי הראשונים, כל דבר שאדם שונא או לא אוהב, אסור לעשות לחבירו. איסור זה הוא איסור תורה (כפי שכתב ספר החינוך) והוא נובע ממצוות "ואהבת לרעך כמוך".
במרגניתא טבא (בסוף ספר אהבת חסד ל"חפץ חיים") כתב את הדברים הבאים:
"שלא להזיק לשום בריה ושלא לגרום צער לשום אדם וכל שכן שלא להכות שום אדם".
ואם כך הדבר כלפי כל אדם, ק"ו כלפי אשתו – שאסור לגרום לה כאב או צער.
אך אפשר להקשות. ברור שאסור לגרום צערי ליהודי סתם. אבל כאשר יש צורך או מצווה, אולי הדבר מותר?
נאמר במשנה בסוכה (ג א):
לולב הגזול והיבש, פסול.
על זה אומרת הגמרא (סוכה ל א): שהסיבה היא לא בגלל גזירת הכתוב, אלא בגלל שזו "מצווה הבאה בעבירה". אבל מי אמר שמצווה הבאה בעבירה אסורה?
על זה מביאה הגמרא משל בסוכה ל א:
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה. משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל.
הסיפור לא לגמרי קשור למצווה הבאה בעבירה (עיינו מהר"ם לובלין על אתר). אז למה היא מובאת בסמיכות לטעם הגמרא של "מצווה הבאה בעבירה"?
אלא לומר לנו שהסיבה שמצווה הבאה בעבירה אסורה: כי ה' שונא גזל, ומובן מכאן שלא ייתכן שה' יצווה לעשות מצווה, כאשר היא באה בדרך עבירה.
אבל אולי דין זה נאמר לגבי גזל בלבד בגלל שהיא עבירה חמורה? על כך כותב תוספות שם:
דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאורייתא.
שהדין הזה נכון לכל מצוות התורה. כלומר, בכל מצוות התורה אסור לעשות מצווה הבאה בעבירה.
ממילא, אסור לאדם לקיים מצווה או למנוע מעצמו לעבור על איסור כאשר הוא עושה חטא לשם כך.
קל וחומר הדבר כאשר לרוב מוני המצוות איסור הוצאת זרע לבטלה הוא לא אחת מתרי"ג מצוות. הרמב"ם, הרמב"ן, הסמ"ג ורבי סעדיה גאון לא מנו את הוצאת זרע לבטלה כאחת מתרי"ג מצוות.
היחיד שמנה את שז"ל כמצווה מדאורייתא הוא הסמ"ק, וכך הוא כתב במצווה רצב:
שלא להשחית זרע כדכתיב (שמות כ) לא תנאף לא תהנה לאף (נדה יד) ובכל זה דרשו רבותינו (שבועות דף מז) לא תנאף אזהרה לעוקב אחר המנאף, ובהשחתת זרע יש אזהרה של מיתה דכתיב וימת גם אותו.
אך לעומתו, הרשימה המכובדת של ראשונים לעיל, לא סברו כמותו והוא נשאר בדעת יחיד. אם כן, כדי להימנע מאיסור דרבנן של שפיכת זרע, אסור לעבור על איסור תורה של "ואהבת לרעך כמוך".
וכך כתב ברמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ד הלכה טז-יז:
אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבושת והצער והכל שלה ואין לבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים. והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חליה. והמזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה.
המקור של הרמב"ם הוא הסוגיא בבבא קמא לב א. שם שואלת הגמרא הוא הבעל חייב בכל חיובי החבלה (נזק, צער, ריפוי ובושת) שהרי הוא בא עליה בהיתר. ואף על פי כן, הרמב"ם חייב אותו בדמי הנזק, כיון שהמעשה הוא אסור.
אך נמשיך להקשות, אולי מותר לגרום לאישה צער ואף לעבור על איסור תורה על מנת שלא להוציא זרע? הרי השולחן ערוך כתב שזו העבירה החמורה ביותר בתורה (אב"ע כג א)?
נכון, כך הוא כתב אבל על המקום עיקרי מפרשי השולחן: החלקת מחוקק, בית שמואל ובאר היטב העירו את הדברים הבאים:
כתב חלקת מחוקק בשם ספר החסידים אם מתירא שאל יכשל באשת איש או בנדה חס ושלום, טוב לו להוציא זרע לבטלה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקור בימי החורף לפי זה מה שכתב בזוהר וכאן דעוון מוציא שכבת זרע חמיר מכל עבירות לאו דוקא.
מפרשי השולחן ערוך מצטטים את הספר חסידים שאומר, שאם יש לאדם ברירה של איסור תורה של אשת איש ו\או נדה או הוצאת זרע, עדיף שיוציא זרע. ולכן מה שכתב השולחן ערוך שזו העבירה החמורה בתורה: לאו דווקא, כלומר, זה לא באמת העבירה החמורה בתורה כי אחרת היה עדיף להוציא זרע מאשר לבוא על אשת איש.
אבל אולי נאמר, שזה דווקא באיסורי עריות, כפי שכתב ספר חסידים? אך באמת שאין סיבה לחלק לעניין זה בין איסורי תורה והסיבה שספר חסידים הביא חטאים מיניים, כיום שהוצאת זרע יכול להרגיע את האדם מהדחף המיני האסור שלו. ומילא אם נאמר שבאיסור דאורייתא אחר, אדם יכול לחטוא בעצמו, אבל מי התיר לו לחבל באדם אחר כדי שלא יחטוא?
אך מה הדין אם האישה מוחלת על צער גופה לעניין זה?
על כך כותב בשולחן ערוך הרב, נזקי גוף ונפש ודיניהם, הלכה ד:
"אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה".
אם כן, לא רק שאסור לאדם לחבול באשתו, אסור לאישה לתת רשות לבעלה לחבול בה אפילו אם היא מוחלת על כך.
ראו כמה חמורים דברי הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א-ב):
אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק. אפילו להגביה ידו על חבירו אסור, וכל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע.
אפילו רק המגביה ידו, כלומר מאיים על חבירו, נקרא רשע. ואם כך כלפי חבירו, קל וחומר כלפי אשת בריתו, ואיך אדם יתיר לעצמו להיקרא רשע?
לסיום:
הראשונים ואחרונים דנו למה התורה לא אסרה אכילת בשר אדם (עיינו בספרו של הרב עמיטל, והארץ נתן לבני אדם, אלון שבות תשס"ה, עמ' 37-4). אך אני חושב שהטעם הוא פשוט מאד. התורה לא ראתה צורך לכתוב דבר שהוא כל כך פשוט. אין גם מצווה בתורה לנשום, כיון שזה טבעי ואינסטקטיבי. כך לי אישית היה פשוט שאסור לאדם לחבול באשתו על ידי קיום יחסים גם אם מטרתו לא להוציא זרע. אבל כנראה מה שפשוט לי, לא כל כך פשוט לאחרים ולכן רשמתי כמה הערות לעיל על מנת שיהיה ברור כשמש:
אסור באיסור תורה לאדם לגרום צער או חבלה לאשתו על ידי קיום יחסי אישות על מנת שלא יצא לו זרע לבטלה או לכל סיבה אחרת.
בכבוד ובאהבה,
הרב רפי