פעמים רבות פנו אלי שאלה קשה על הפסוק: "ואל אישך תשוקתך" – האמנם?
האם באמת האישה משתוקקת לבעלה? הרי הרבה פעמים אנחנו רואים מציאות הפוכה לחלוטין.
להלן המאמר שלי על נושא זה שהקדשתי לו זמן רב והרבה מחשבה.
אשמח לשמוע מכם תובנות, פירוש אחר, חידוש נוסף משלכם על הבנת עומק פסוק זה – ניתן לכתוב בתגובות.
________________
קללת חוה אחרי האכילה מעץ הדעת היתה קשה ביותר עבור האישה לאורך כל הדורות, מאז ועד היום:
אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ (בראשית ג טז).
במאמר זה אנו נתמקד רק במילים: 'ואל אישך תשוקתך' ומשמעות קללה זו לימינו. מניסיון של שנים רבות של עבודה עם זוגות, המציאות נראית בדיוק הפוכה: לאיש תשוקה רבה יותר לאשתו מאשר אישה לבעלה. לכן, האם הקללה[1] הזאת היא נכונה גם לימינו? האם לא התהפכו היוצרות והאיש מלא תשוקה לאישה, כאשר נשים רבות אינן מרגישות את אותה תשוקה לאיש כמו שהיא מרגישה אליו.
כדי להבין במה באמת נתקללה האישה, נצלול לעומק רבותינו לאורך כל הדורות וננסה להבין את מהות הקללה גם לימינו.
אונקלוס תרגם את הפסוק:
"ולות בעליך תהי תיאובתיך" – כלפי בעלך יהיה תאוותך. כלומר, האישה תאבה לבעלה. רש"י ורבים אחרים הלכו בעקבותיו:
ואל אשך תשוקתך – לתשמיש ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך. תשוקתך – תאותך, כמו (ישעיה כט ח) ונפשו שוקקה.
כדי להבין את המילה תשוקה, רש"י מצטט פסוק מישעיהו כט ח:
וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ יַחֲלֹ֨ם הָרָעֵ֜ב וְהִנֵּ֣ה אוֹכֵ֗ל וְהֵקִיץ֘ וְרֵיקָ֣ה נַפְשׁוֹ֒ וְכַאֲשֶׁ֨ר יַחֲלֹ֤ם הַצָּמֵא֙ וְהִנֵּ֣ה שֹׁתֶ֔ה וְהֵקִיץ֙ וְהִנֵּ֣ה עָיֵ֔ף וְנַפְשׁ֖וֹ שׁוֹקֵקָ֑ה כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֗ה הֲמוֹן֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַצֹּבְאִ֖ים עַל־הַ֥ר צִיּֽוֹן:
כמו אדם שמאד צמא למים, כך האישה משתוקקת לבעלה. הייתי חושב שאולי היא רק רוצה שהוא יהיה בבית, לכן רש"י מדגיש: לתשמיש. האישה רוצה איחוד מיני עם בעלה.
אך רש"י מכניס היבט נוסף שלא מובא בפסוק. על אף שהאישה משתוקקת לבעלה, הרי היא לא יכולה לבקש אותו בצורה מפורשת: "ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה".
לא ברור למה לא. אבל כאשר לומדים את הדרכת חז"ל בעירובין ק ב[2] מבינים מה רש"י התכוון:
והוא ימשל בך מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה זו היא מדה טובה בנשים.
מדברי רש"י על התורה משמע שזו מציאות רווחות ולא משהו שאישה צריכה ללמוד או לסגל לעצמה. לעומת זאת בגמרא בעירובין משמע שזו התנהגות ראויה או טובה של אישה שהיא אינה תובעת בפה. וזה באמת המשמעות של המשך הפסוק: והוא ימשול בך. כלומר, רש"י היה צריך להסביר לנו מהי הקללה: שהיא לא יכולה לתבוע בפה על אף תשוקתה לבעלה.
הרמב"ן על אתר חולק על פירושו של רש"י ואומר שאישה שמשתוקקת לבעלה זה דווקא שבח גדול[3] וזה לא יכול להיות קללה. לכן הוא מסביר את הקללה כהמשך של תחילת הפסוק ולא קללה עצמאית: כיון שהאישה נתקללה לסבול בהריון ובלידה, היה מתבקש שהיא תסרב להרות, ולכן באה הקללה שהיא נתונה למרות בעלה גם לדבר הזה:
רמב"ן בראשית ג טז:
והנכון בעיני שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההיריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה … וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצווה עליה כל רצונו.
קללת האישה היא שהיא נתונה למרות בעלה והיא חייבת לבצע כל אשר ברצונו כמו שפחה[4]. התיאור של הרמב"ן אולי לא בהכרח מתאים לימינו בעולם המודרני ויותר מתאים לאישה בעולם מסורתי שמרני, או כפי שקראנו ואנו מדמיינים את מעמד האישה באפגניסטן תחת שלטון הטליבן עד ימינו.
גם רס"ג וגם אבן עזרא הסבירו את המילה "תשוקתך" בצורה אחרת:
אבן עזרא בראשית ג טז:
תשוקתך משמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצווה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו.
כנראה שגם רבי סעדיה גאון וגם אבן עזרא שאלו את עצמם למה זה קללה שהאישה משתוקקת מבחינת תאווה לבעלה, וכיון שלא ראו בזה קללה, הם פירשו פירוש קצת רחוק מפשט הכתובים: תשוקה מלשון משמעת.[5]
לפני שנעבור לפרשנות חז"ל, נביא את דבריו המעניינים של הנצי"ב ב'העמק דבר':
לפי הפשט האישה משתוקקת תמיד שתהא נושאת חן בעיני אישה … כך מובדל בזה האישה מן האיש, האיש אינו חושש שיהא נושא חן בעיני אשתו והאישה כל מעיינה שיהא האיש נוח ממנה, וא"כ היא טפלה אליו.
הנצי"ב אינו מסביר את המילה תשוקה מבחינה מינית אלא תשוקה של רצון תמיד למצוא חן – משתוקקת למצוא חן בעיניו. האם אני מתחיל לשמוע פה הד אחר, של התנהגות אופיינית לנשים, שהוא נכון גם לימינו? אולי עד גבול מסויים בתוך הנישואין או עד גיל מסויים? אף פעם לא הבנתי למה נשים נשארות בנישואין אלימים? האם זה בגלל הקללה הזאת. והאם גם גברים נשארים בנישואין אלימים, רק איננו קוראים על זה בכותרות בעיתונים? בנוסף לכך, אני לא שמעתי בימינו על אישה שנשואה או מחזיקה הרמון של גברים. אבל שמענו גם שמענו על נשים רבות שמשום מה מוכנות לחיות במסגרת כזאת או אחרת של גבר דומיננטי ולידו נשים רבות. איני רוצה להזכיר את שמם כאן במאמר, וכל הרוצה לדעת על מה מדובר, ימצא עדויות על כך במרחבי המרשתת. ניתן לראות בחוש את הממשות הקללה הזאת גם בימינו אנו.
נעבור לחז"לינו.
למדנו כך בעירובין ק ב:
ואל אישך תשוקתך – מלמד שהאישה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך[6]. והוא ימשל בך – מלמד שהאישה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, זו היא מדה טובה בנשים.
הגמרא בעירובין מפרשת את הפסוק בהסבר מצמצם: מתי האישה משתוקקת על בעלה? בשעה שיוצא לדרך. אז על מה הקללה? כי היא לא יכולה לתבוע אותו בפה. והגמרא מסיימת שאדרבה, הקללה נהפכה לברכה: זו מידה טובה בנשים.
רש"י הסביר מהי הקללה גם כאן על הגמרא:
והוא ימשול בך – שהוא מושל לומר בפה תאוות לבו, והאישה בלב ובושה להוציא בפה.
כלומר, לפי הגמרא, הקללה היא בכך שיש סיטואציות שהאישה משתוקקת (יותר) לבעלה, אך בגלל מידת הצניעות[7], היא אינה יכולה או שאין זה ראוי שהיא תביע את רצונה וזו הקללה שלה.
בפרקי דרבי אליעזר[8] פרק יד מנה את כל עשר הקללות של חווה אבל חסר שם קללת התשוקה. בעין מדוקדק יותר, ייתכן שהוא מפרש כפי שפירשו רס"ג ואחרים שהתשוקה היא בעצם כפייה לשירות או עבדות:
ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה שהיא משרתת את בעלה.
מכאן שההמשך "והוא ימשול בך" הוא חלק בלתי נפרד מ"ואל אישך תשוקתך".
מצאנו במדרש רבה שני פירושים לתשוקה של האישה (בראשית רבה פרשה כ):
ואל אישך תשוקתך, ארבע תשוקות הן אין תשוקתה של אישה אלא לאִישָׁהּ, שנאמר ואל אישך תשוקתך, … דבר אחר: ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאישה יושבת על המשבר, היא אומרת עוד איני נזקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אמר לה תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך.
המדרש נותן שני פירושים למילה תשוקה: השתוקקות של אישה לאִישָׁהּ – לאו דווקא מלשון תאווה ומיניות אלא רצון לחיבור (בגלל המשך הדוגמאות המובאות במדרש)[9]. בפירוש השני המדרש מסביר שהתשוקה מגיעה למקום מיני אבל לאו דווקא לבעל כבן זוג אלא כמי שיכול להכניסה להריון וללדת על אף הקללות של תחילת הפסוק: הריון ולידה.
באור החיים הקדוש נמצא פירוש שמחזיר את העניין כולו לתחום המיניות. מפאת חשיבות דבריו, אביא אותם בשלימותם:
אל האשה אמר וגו׳. נתכון ה׳ לומר ג׳ קללות כנגד ג׳ דברים האמורים בעניין ״כי טוב העץ״ וגו׳ ו״כי תאוה״ וגו׳ ״ונחמד״ וגו׳. כנגד ״כי טוב העץ״ שרצתה להשתעשע ולהתענג הפך רצונו יתברך, הרבה עצבונה ואפלו בזמן שמחה ״בעצב תלדי בנים״. וכנגד ״וכי תאוה״ וגו׳ אמר ״ואל אישך תשוקתך״ שתתאוה לו תמיד, ויש בזה ב׳ פרטי קללה: הא׳ היא שתתאווה ואין בידה להשלים מאוויה אלא ביד הבעל, ופרט זה נכלל בכלל אמרו ״והוא ימשל בך״. והב׳ הוא שלא יהיה לה מציאות להשלים תשוקתה, ותמצא שתשתנה האישה מאיש בפרט זה כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה והבן, וזו קללה גדולה שתמיד חסרה תשוקתה, וזה כנגד מדת תאוה לעינים. וכנגד ״נחמד״ וגו׳ אמר ״והוא ימשל״ וגו׳, היא חשבה להסיר מעליה כח המושל הגדול שתהיה כאלהים וגו׳, הוסיף לה מושל להכניעה.
ה'אור החיים' אומר שחווה נתקללה בשלוש קללות כנגד הרצונות שלה בפסוק "כי טוב העץ למאכל". אנו נתייחס להלן רק לקללה השנייה של 'ואל אישך תשוקתך'.
חווה נתקללה בנושא התשוקה בשתי קללות: א. האישה תתאווה לבעלה אבל אין לה אפשרות להשלים את תאוותה כי היא תלויה בו. למה היא תלויה בו והוא לא בה, נפרט בהמשך ב. האישה לרוב לא מצליחה למלא את תאוותה לעומת האיש.
אני סבור שבדבריו יש יסודות חשובים להבנת שאלתנו המקורית בהבנת הפסוק 'ואל אישך תשוקתך' ביחס ליחסים הזוגיים והבנת המיניות של גברים ונשים בימינו.
בזמן הקללה של האישה, היה מותר לאיש להיות נשוי ליותר מאישה אחת. זה היה הנוהג עד לחרם דרבינו גרשם. על אף שבזמן המשנה והתלמוד אנו לא מוצאים זוגות מהתנאים והאמוראים שהיו נשואים ליותר מאישה אחת, עדיין הדבר היה מותר לכתחילה[10]. לעומת זאת, האישה יכלה להיות נשואה רק לאיש אחד. לכן, הוא יכל למלא את תאוותו גם מבלעדי אישה זו אך היא תלויה בו. הקללה השנייה היא העובדה שמימוש התאווה של הזכר הוא הרבה יותר קל וזמין מאשר של רוב הנשים. את זה אנחנו יודעים היום מכל המחקרים, מי באחוזים כאלו או אחרים ומי פחות. על אף שהמצב מתאזן לאט לאט, עדיין ברוב מוחלט של המפגשים המיניים של אדם עם אשתו, האיש יגיע למימוש התאווה שלו, יותר או פחות, ואין הדבר כך אצל האישה.
סיכום:
ראינו מגוון פירושים לקללה של תשוקת האישה לבעלה. רוב הדברים שנכתבו שיקפו מציאות של נשים כפי שראו אותם חכמים לאורך הדורות, של מצב אישי נחות של האישה כלפי בעלה ושסיכום הפסוק: 'והוא ימשול בך', הוא תוצאה של תלות האישה בבעלה ומעמדה החברתי לעומת האיש.
בימינו ביחד עם החזרת מעמד האישה למקומה הראוי לה, היא מבקשת ושואלת להבין לעומק את התשוקה המינית של האישה ביחס לתשוקה של האיש.
אם אנו מבינים ש'ואל אישך תשוקתך' היא קללה, אזי אנו יכולים להבין יותר לעומק את המצב הרצוי העתידי לאחר תיקון החטא: שהתשוקה של האיש והאישה יהיו הדדיים. אולי זה היה המצב בגן עדן בטרום החטא ולזה אנו שואפים בעתיד.
אני סבור שכבר בזמן שלנו, השינוי מתחולל. גם אם התשוקה המינית של גברים היא יותר זמינה ומיידית מאשר תשוקת האישה לבעלה, גברים בימינו מחפשים יותר עומק ויותר משמעות לחיבורים שלהם עם הנשים שלהם כולל החיבורים המיניים. גברים רבים בימינו לא מסתפקים בפורקן מיני בלבד אלא מחפשים חיבור ומשמעות במיניות ביחד עם הנשים שלהם. גם הנשים בימינו מחפשות עומק וחיבור במיניות עם האנשים שלהם, אבל זה לא חידוש, זה היה לרוב לאורך הדורות. וזה אחד הפערים המשמעותיים ביותר בין גברים לנשים.
תוספת למעמיקים מהזוהר.
מצאנו פיסקה בזוהר שאולי מרמזים להסבר שכתבתי לעיל.
זוהר בראשית פרשת ויגש [המתחיל בדף רה עמוד א]:
תא חזי כלהו כתיב את נפשו והכא כתיב אל נפשו ורזא דא שמענא דאמר ר"ש כל נשמתין דעלמא כלהו נפקי מההוא נהר דנגיד ונפיק וכלהו נקיט לון ההוא צרורא דחייא וכד נוקבא אתעברת מן דכורא כלהו בתיאובתא דתרין סטרין בתיאובתא דנוקבא לגבי דכורא וכד תיאובתא דדכורא נפקא ברעותא כדין אינון נשמתין בקיומא יתיר בגין דכלא בתיאובתא ורעו דאילנא דחייא, ואליהו בגין דהוה מההוא רעותא יתיר מבר נש אחרא אתקיים ובגין כך אל נפשו כתיב ולא כתיב את נפשו דהא את נפשו דא היא נוקבא.
תרגום:
בא ראה, כלם כתוב את נפשו, וכאן כתוב אל נפשו, וסוד זה שמעתי, שאמר רבי שמעון, כל הנשמות של העולם, כלם יוצאים מאותו נהר ששופע ויוצא, ואת כלם הוא לוקח אותו צרור החיים, וכשהנקבה מתעברת מן הזכר, כלם בתשוקת שני הצדדים, בתשוקת הנקבה לזכר, וכשתשוקת הזכר יוצאת ברצון, אז אותן הנשמות בקיום יותר, משום שהכל בתשוקה ורצון של עץ החיים. ואליהו, משום שהיה מאותו רצון יותר מאדם אחר, התקיים.
כאשר תשוקת האישה יוצאת ברצון, כלומר כאשר האיש מקיים יחסים על מנת להתחבר בתשוקה לאישה שלו, לא כפורקן מיני בלבד, אלא כתשוקת האישה שהיא תשוקה של חיבור ומשמעות, אזי הם מעניקים לילד שיוולד מתשוקה משותפת זו – חיים הרבה יותר מאשר אדם רגיל. מה זה יותר חיים? את זה הם מסבירים בקטע הבא:
ואי תימא ואל האשה אמר, כללא דדכר ונוקבא כד היא בגו דכורא כדין ואל האשה אמר, את האשה נוקבא בלחודהא ולא כלילו דדכורא, כגוונא דא אל נפשו דכר בלחודוי את נפשו נוקבא בלחודהא ולא כלילו דדכורא ובגין דאיהו מסטרא דדכורא יתיר מכל בני עלמא אתקיים בקיומיה יתיר ולא מית כשאר בני עלמא בגין דכלא איהו מאילנא דחיי ולא מגו עפרא ובגין דא אסתלק לעילא ולא מית כארח כל בני עלמא דכתיב (מלכים ב' ב) ויעל אליהו בסערה השמים.
תרגום:
ומשום כך כתוב אל נפשו, ולא כתוב את נפשו, שהרי את נפשו – זו הנקבה. ואם תאמר ואל האשה אמר – הכללות של זכר ונקבה כשהיא בתוך הזכר, אז ואל האשה אמר. את האשה – הנקבה לבדה, ולא של הזכר. כמו זה אל נפשו – הזכר לבדו. את נפשו – הנקבה לבדה ולא התכללות של זכר. ומשום שהוא מצד הזכר יותר מכל בני העולם, התקיים בקיומו יותר, ולא מת כשאר בני העולם, משום שהכל הוא מעץ החיים, ולא מתוך העפר. ומשום כך הסתלק למעלה ולא מת כדרך כל בני העולם, שכתוב (מלכים ב ב) ויעל אליהו בסערה השמים.
אליהו הנביא לא מת, כי ההתעברות שלו היתה באופן של תשוקת האיש השווה לתשוקת האישה או במילים של הזוהר: הכללות של תשוקת האישה בתוך הזכר. באופן זה, הם העניקו יותר חיים לאליהו הנביא[11].
[1] הפסוק הזה בא במסגרת קללה כללית: לנחש, לאדם, לאדמה ולחווה: בראשית פרק ג:
כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙. בבראשית ה כט אנו מוצאים את החלפת המילה ארור בקללה לומר שהם אותו דבר: וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠֞ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ ה'. ו: בראשית ח כא וַיָּ֣רַח יה' אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם.
[2] הדרכה זו מופיעה גם בנדרים כ ב, והשוו לכתובות סה א "והאישה תובעת בפה" להתנהגות לא נאותה. מצד שני, הגמרא במקורות לעיל משבחת את האישה שיוזמת יחסי אישות עם בעלה כמו לאה, אך היא מתרצת את זה ב"מרצה רצויי" – היא מְרַצָּה אותו ולא תובעת בפה.
[3] עירובין ק ב: א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצווה הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. וכן בנדרים כ ב.
[4] כפירוש הרמב"ן כתב גם הרד"ק ואחרים.
[5] ואיך זה מתקשר? בפירוש על האבן עזרה בהוצאת מוסד הרב קוק מסבירים שמרוב תשוקה היא תישמע לו לכל דבר, ובפירוש על הרס"ג באותה הוצאה מצאו מילת הקשר: תשוקתך מלשון: בן משק ביתי או על פיך ישק כל עמי.
[6] וכן ביבמות סב ב, אבות דרבני נתן א ז-ח.
[7] מאירי על אתר: בית הבחירה (מאירי) מסכת עירובין דף ק עמוד ב
אף על פי שמדת הצניעות משובחת אצל הכל בנשים משובחת ביותר ואעפ"כ כל שמתחבבת אצל בעלה ומפייסתו לכונת מצוה אין זה פריצות אצלה אלא זריזות ומדה מעלה ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים הואיל ואין כונתה אלא לכך וכבר העיד הכתוב ותצא לאה לקראתו וגו'.
[8] מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס אך נכתב או נתגלה בתקופת הגאונים.
[9] תשוקת יצר הרע לקין וחביריו, גשם על הארץ ה' על עם ישראל.
[10] בעניין ריבוי נשים בזמן המשנה והתלמוד ראו בספרו של עדיאל שרמר, זכר ונקבה בראם, ירושלים 2003, 183-218.
[11] ראו בספרי לדעת לאהוב, אלון 2024, יחסי מין או יחסי אישות, עמ' 27.