שלום הרב,
אני חושב שאשתי מסתירה ממני כשהיא הולכת לטבול במקווה כי היא אינה מעוניינת לקיים יחסי אישות. האם זה מותר? אציין שכבר יש לנו ילדים.
תשובה
שלום וברכה,
קיבלתי את שאלתך על "חובת הדיווח" בעניין הטבילה. למעשה יש כאן שתי שאלות: (א) האם אישה שאינה רוצה לטבול, כדי להימנע מיחסי אישות, חייבת לטבול בזמנה? (ב) האם מותר לאישה שטבלה להסתיר את דבר הטבילה מבעלה או שמא עדיף שלא תטבול כלל?
ישנה מחלוקת רחבה בש"ס לגבי מצווה טבילה בזמנה (נידה כט א – ל א; יומא ח א; שם פח א ועוד). בעקבות הגמרא נחלקו הראשונים. לכאורה מחלוקת זו אינה שייכת בימינו כיוון שאישה אינה טובלת בתום שבעת ימי הנידה כדין התורה אלא לאחר שבעה נקיים (תוספות נידה ל א ד"ה ושמע מינא ותוספות הרא"ש שם ועוד). אך בפועל רבנו חננאל סובר שטבילה בזמנה מצווה ועליה לטבול ברגע שהיא יכולה בגלל מצוות 'עונה' (בית יוסף יו"ד קצז וט"ז שם).
וכך כתב בבית יוסף (יורה דעה סימן קצז(:
אלא כיון שאינן מתעכבות מלטבול אלא מפני תקנת חכמים כשמגיע זמן שקבעו להן חכמים טבילה בזמנה מיקרי ומצוה היא. וכן כתב בסמ"ג (לאוין קיא דף לז) על הירושלמי דבפרק כל היד (ה"ד) שכתב רבינו בסמוך וכן ראיתי גיסי ר"ש ב"ר שמעון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אף על פי שאין בעלה בעיר ע"כ. וכתבוהו הגהות מיימוניות בפרק ד' מהלכות איסורי ביאה (אות ד) והמרדכי בריש שבועות (סי' תשלד) אלמא דמאן דסבר דטבילה בזמנה מצוה אף בזמן הזה קאמר שהיא מצוה.
וכך כתב בשולחן ערוך (קצז, ב):
אם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד.
הדגש הוא על כך ש"בעלה בעיר", כיוון שלכאורה ללא תנאי זה אין היא חייבת לטבול, כיוון שמעיקר הדין אנו פוסקים שטבילה בזמנה אינה מצווה לטבול (עיינו בית יוסף וביאור הגר"א שם ס"ק ה).
לפי זה, במקרה שאישה לא רוצה לקיים יחסי אישות, האם היא חייבת בכל זאת לטבול? האם זה דומה למקרה של בעלה אינו בעיר שאינה חייבת לטבול (כפי שכתב הרמ"א)?
'שבט הלוי' (שו"ע קצז סעיפים א ו־ג) כתב שהאישה מחויבת לטבול כיוון שהיא משועבדת לבעלה גם לענייני קִרבה של חיבוק ונישוק, גם אם מסיבה כלשהי אין הם יכולים לקיים יחסי אישות. הוא כותב שיש כאן מצווה, לא רק רשות. אומנם אם הבעל אינו בעיר ניתן לדייק מדברי השולחן ערוך שאין מוטלת עליה המצווה לטבול. אך במקרה דנן, בעלה בעיר, רק שהם לא יקיימו יחסים – במקרה זה היא עדיין חייבת לטבול.
ב'שערי אורה' (עמ' 146) כתב שכיוון שאנו פוסקים להלכה שטבילה בזמנה לאו מצווה, לכן זוג יכול להחליט בהחלטה משותפת לדחות את הטבילה ביום או יומיים אם יש צורך בכך (עיינו שם בדוגמאות שהוא מביא). אומנם הדגש כאן הוא על החלטה משותפת ובהסכמת שניהם, ונראה משאלתכם, שיש ביניכם ויכוח על נושא היחסים אחרי הטבילה ואתייחס לכך בהמשך. אך מעיקר הדין, אין מניעה לדחות את הטבילה, אלא שנדרשת סיבה מוצדקת ורק בשעת הצורך, אחרת אין לדחות את הטבילה מהזמן הראשון שניתן לטבול לפי טהרת האישה.
האם מותר לאישה שטבלה להסתיר את דבר הטבילה מבעלה או שמא עדיף שלא תטבול כלל?
למעשה לפי שאלה זו, האישה בעצם מונעת מבעלה קיום יחסי אישות על ידי שהיא גורמת לו לחשוב שהיא טמאה. אין היתר לכך כיוון שהאישה משועבדת לבעלה ליחסי אישות. "משועבדת" הוא מונח הלכתי שבא לבטא את המחויבות שהם מקיימים יחסים בצורה סדירה, שהרי על מנת כן נישאו. כך כתוב במשנה המצוטטת בכתובות סא ב:
המדיר את אשתו מתשמיש המטה – ב"ש אומרים: שתי שבתות, בית הלל: אומרים שבת אחת.
המשנה מדברת על אדם שנודר נדר שלא לקיים יחסים עם אשתו. המשנה רואה בזה הפרה יסודית של חיי הנישואין, ולכן, לפי בית הלל, אם הוא נדר שלא יקיים איתה יחסים במשך שבוע, הרי היא זכאית לגט. אומנם מדובר פה בנדר, אבל המשנה מבטאת את המחויבות של בני הזוג לקיום יחסי אישות בצורה סדירה. אישה שמונעת יחסי אישות מבעלה נקראת "מורדת" (כתובת סג א) וכך כותב הרמב"ם בהלכות אישות (יד, ח–ט):
האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה. אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי – כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה… ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו – שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה.
הניסוח המפורט של הרמב"ם מלמד עד כמה הסוגיה נתפסת רגישה. אומנם אישה חייבת לקיים יחסים עם בעלה, אבל לא אם הוא מצער אותה או שהיא מואסת בו. ומכאן לשאלתך: התשובה היא שלילית. לאישה אסור להסתיר את דבר טבילתה אך יש לברר את הסיבה לכך לפני שנוקטים בצעדים מעשיים. ייתכן שהאישה מונעת יחסי אישות בגלל יחס שלילי של הבעל כלפיה. בימינו, יחסי הזוגיות דורשים הדדיות, ועל כן, לא ניתן להכריז את אישה כ"מורדת" בטרם הובררו הנסיבות שהביאו אותה לצעדי דרסטי זה. כפי שכותב הרמב"ם, אסור לחייב אישה לקיים יחסי אישות אם בעלה מצערהּ, ומצד שני, אסור לה לצערו סתם ויש לברר את הדבר (למשל: אולי האישה נמנעת מיחסי אישות כי יש לה כאב ביחסי אישות).
סיכום דבריי על פי עצתו האחרונה של הרמב"ם: אם האישה מסתירה את דבר טבילתה או נמנעת מלטבול כדי לא לקיים יחסים עם הבעל – על פי שורת הדין – יש בכך איסור. מאידך גיסא, כפי שכתב הרמב"ם, טוב לפנות למומחה בתחום הזוגיות או המיניות, שעשוי להביא אותם לידי שלום בית, ולאפשר לו להיכנס בעובי הקורה ולברר מה קורה בין בני הזוג.
המצב שתיארת איננו חיובי ואין חולק שזוג אינו יכול לחיות כך בשקר, בחשש ובהסתרה. כאמור העצה הטובה ביותר שאפשר לתת במקרה כזה היא לפנות בהקדם האפשרי למטפל זוגי מוסמך ולשתף אותו באתגרי הזוגיות והיחסים.
בתפילה לאהבת אמת שתשרור בביתכם.
באהבה
הרב רפי