[המאמר נכתב בלשון זכר ומכוון ללשון נקבה באותה מידה].
הזוגיות היא המקום העמוק ביותר שבו אדם נוגע בנפשו של זולתו. זהו מרחב של קירבה, ביטחון, אינטימיות, עדינות ושותפות גורל. לכן דווקא שם – במקום שבו הלב פתוח כל כך – הכעס הופך למסוכן שבעתיים. אש קטנה של רוגז, אם אינה מטופלת, עלולה לשרוף שנים של אהבה, אמון ויציבות. לא בכדי ראו חכמינו בכעס מידה הרסנית במיוחד, עד שכינו אותו "כעובד עבודה זרה".
כעס הוא תגובה אנושית טבעית. אדם נפגע, מרגיש שלא רואים אותו, שלא מבינים אותו, שכבודו נרמס – והלב מתלקח. אלא שכאשר הכעס מקבל שליטה, הוא אינו נשאר תחושה פנימית בלבד. הוא יוצא החוצה במילים קשות, בטונים פוגעים, במחוות של דחייה ובמעשים של ניתוק רגשי. בזוגיות, אלו אינם "רק מילים". כל מילה כזו נחרטת בנפש בן או בת הזוג, ולעיתים גם בנפש הילדים.
ממה נובעת התנהגות זו?
בעלי המוסר חיברו בין מידת הכעס למידת הגאווה. האדם מרגיש שמגיע לו, או הוא זכאי לכך, והוא מוציא את כעסו על החלשים ממנו: אשתו וילדיו.
אם לאדם היה באמת את מידת הענווה, הוא לא היה מעיז להרים את קולו. "מי אתה ומה אתה שאתה חושב את עצמך שאתה יכול לצעוק על אשתך\בעלך\ילדיך?"
וכך כותב רמב"ם הלכות דעות ב ג:
וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. …אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ואמרו: שכל הכועס אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים! לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים: הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
הנשר הגדול הרמב"ם מתנגד בצורה קיצונית לכעס. עכשיו שוו בעצמכם. האם ייתכן אדם תורני שמתנהג בכעס אחרי דברים כאלו של הרמב"ם? אפילו אם הוא חושב שכעסו מוצדקת, הרמב"ם מורה לו לא לנהוג במידה זו כלל. ואין זו מידת חסידות, אלא עיקר הדין כי מי שכועס כאילו עבד עבודה זרה!!
למה אנחנו כועסים דווקא על מי שהכי קרוב לנו?
באופן פרדוקסלי, האדם נוטה לכעוס יותר דווקא על מי שהוא הכי אוהב. בזוגיות הציפיות גבוהות: "אתה אמור להבין אותי", "את אמורה להיות לצידי", "למה שוב פגעת בי?". ככל שהקשר קרוב יותר – כך הפגיעה מרגישה עמוקה יותר, והכעס מתפרץ בעוצמה גבוהה יותר.
יש גם עוד סיבה. כאשר אנו מרגישים בבית, הכי בבית, אזי אנו מרשים לעצמנו לא לשים את כל ההגנות או ההצגות שאו עושים בחוץ. הרי אם אדבר לחברים כמו שאני מדבר לילדים שלי או לאשתי, הם פשוט לא ידברו איתי יותר. או בעסקים: הם פשוט לא יעבדו איתי יותר. אז שם אני יודע איך לעצור בעצמי, אבל בבית, אני מרשה לעצמי: "כי אני בבית".
ויש עוד סיבה יותר עמוקה: זה הכי פוגע בנו. אשתף אתכם במשהו אישי: לא היה אף אחד בעולם שיכל להוציא אותי משלוותי יותר מאמא שלי. רק לאחר טיפול יסודי, הצלחתי להבין מה "מפעיל" אותי כאשר אני מולה, כדי לדעת לא להגיע למקומות האלו. ה' יכפר בעדי.
ומכאן לחלק הבא: מהי הדרך לתיקון?
הכל מתחיל ב"לקיחת אחריות".
אם יש דברים שמכעיסים אותי, אני צריך לחפש בעצמי: מה החלק שלי בזה. לא להאשים, לא לבקר את השותף שלי ללא הרף, אלא לחפש בי: מה מפעיל אותי ומה אני יכול לעשות כדי לא להיות מופעל.
כמה כלים מעשיים לתיקון הכעס בזוגיות
- עצירה מודעת לפני תגובה – לא לענות בשעת סערה. לקחת כמה נשימות, להתרחק פיזית לזמן קצר, ולדחות את השיחה לשעה רגועה יותר.
- שיח רגשי במקום האשמה – לומר: "נפגעתי", במקום: "את תמיד…". רגשות פותחים לב; האשמות סוגרות אותו.
- בקשת סליחה ותיקון אמיתי – לא רק "סליחה אם נפגעת", אלא לקיחת אחריות מלאה: "טעיתי, פגעתי בך, אני רוצה לתקן".
- עבודה פנימית מתמשכת – תפילה, לימוד מוסרי, שיחות עם דמות תורנית או איש מקצוע. הכעס אינו נעלם ביום אחד, אך אפשר להחליש אותו בהתמדה.
- כעס הוא לא רצון ה' ואדם כועס הוא לא רצוי בעיני ה' – יש להפנים את זה לעומק!
הערה מאד חשובה אחרונה:
מחקרים מראים שאחוז הסובלים מאלימות בין בני זוג הוא כמעט זהה. אלימות הוא לא רק מכות. הוא גם דברי ביקורת הרסניים, זלזול, לעג, הקטנה, וכעס בלתי מרוסן.
גם גברים רבים סובלים מנשים כועסות, לא רק נשים מגברים.
באהבה רבה,
הרב רפי
תודה על המאמר החשוב, שלחת אותו בזמן. מה לעשות אם בן הזוג כעסם? לפי מאמרך זו עבודה אישית שלו, אך בן הזוג השני יכול לעשות בינתיים?
נכון. זה עבודה אישית שלו, ואפשר להראות לו את המאמר ולהציע לו לטפל בזה.
אם הוא לא מסכים, זה עבודה אישית שלך מול מאמן אישי איך להגיב ואיך לשמור על עצמך מבלי להתבטל לפניו.
בהצלחה!