שני דברים יצאו לי מהשבוע הזה: א. כל מה שבאנו לעולם הוא לעשות טוב לעוד אדם. ב. תודה תודה תודה על המדינה שיש לי ועל המשפחה שלי.
מה הסיפור?
לפני 30 שנה, יצאנו אשתי, אני ו-3 ילדים קטנים לשליחות באוקראינה בעיר חרקוב שמפוצצת עכשיו ומכותרת. עבדנו בתחיית הקהילה היהודית בעיר אחרי 70 שנות קומניזם.
עם תחילת המלחמה הנוכחית, כל הבוגרים והשליחים לשעבר התגייסו כדי לעזור לאחינו שעדיין גרים באוקראינה. גם אלו שעלו, יש להם סבא או סבתא, אח או אחות שנשארו.
חלק עוסקים בחילוצים מתוך אוקראינה, חלק עובדים בגבולות וחלק במרכזי פליטים בפולין, מולדביה ורומניה.
אשתי ואני נסענו לשבוע לפולין, על מנת לנהל מרכז פליטים בעיר לובלין שהוקם בישיבת חכמי לובלין לשעבר, היום מלון אילן.
אנו יושבים כל היום עם אנשים שברגע אחד איבדו הכל ועתה הם חיים בחוסר וודאות מוחלט לגבי כל חייהם. הם נאחזים בכל שביב תקווה, כאשר לא יודעים מה ילד יום ולאן ללכת.
לפעמים העבודה כללה סיוע בחילוץ בן משפחה מאוקראינה, או סתם שיחת עידוד, או לארגן ליווי לבית חולים עבור ניצול שואה או לחלק צדקה לאביונים בפורים. אביונים ממש.
חברים יקרים, אתם יודעים את התוכן של הכתיבה שלי בניוזלטר הזה. הפעם אני חורג עקב סערת הרגשות של השבוע האחרון.
באמת אני חושב שאין דבר חשוב יותר מאשר לעשות טוב לעוד בן אדם. קודם כל, לכל יהודי. אבל אחר כך גם לכל אדם. אני יושב בישיבת חכמי לובלין לשעבר. זה מלווה אותי בכל רגע. בשנות החושך של השואה, היו הרבה לא-יהודים, אמנם מעט מדי, שעשו טובה ליהודי. רק בגלל שהם בני אדם. בגלל האנושיות שלהם. לכן, קודם כל אני אחראי ועובד כל היום עבור יהודים. אבל, חובה עלינו גם לעשות טוב לכל אדם, בוודאי בשעת צרה כזאת. כיון שחלק מסבינו וסבתותינו שרדו את השואה בגלל האנושיות של אדם אחר.
כמו שכתב הרב קוק:
האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל.
אהבת כל הברואים כולם היא קודמת לכל. אח"כ אהבת כל האדם. ואחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שהרי עתידים ישראל לתקן את כל הברואים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות: לאהוב אותם, לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי. ונעלה על כולן אהבת ה', שמה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב.
הנקודה הבאה היא ההודאה לה' על כל מה שיש לנו. בימים רגילים, מעצבנים אותנו כל הדברים הקטנים. זה נכון, שהם גם דברים גדולים, כי חיי היום יום קובע את איכות החיים שלנו. אבל כאשר אני רואה את הטרגדיה האנושית כאן בפולין – אני נזכר בדברים הגדולים שאנו צריכים להודות עליהם: על זה שיש לנו מדינה שאנו קוראים לה בית ויש לנו איפה להניח את הראש. יש לנו משפחה ואנו ביחד, לעומת כל הנשים והילדים שנמצאים פה לבד, כיון שהגברים שלהם לא יכולים לצאת.
לפעמים, צריך להתרומם קצת מעל המציאות, כדי להכיר את כל הטוב שיש לנו.
ובכל זאת, משהו על זוגיות: תודה לאשתי המיוחדת מאד, ללי, שהיתה מוכנה לזרום עם השגעון שלי (ועוד כמה), לעזוב את הכל ולבוא לפה לשבוע. ברגע שתגמרו לקרוא את המכתב הזה, לכו לאיש או לאישה שלכם, תנו להם חיבוק גדול – סתם כי הם אתכם ושלכם.
באהבה רבה,
הרב רפי