קיבלתי לפני חודשים אחדים מכתב מפורט עם שאלות וקושיות על הנושא של אוננות ושפיכת זרע לבטלה. לקח לי זמן למצוא את הרצון ואת הזמן לענות על השאלות, בין השאר בגלל סגנון השאלות. אך היה ברור לי שאענה, שהרי אין הביישן למד ואני מוצא חובה לעצמי לענות לכל מי ששאול אותי, בכל דרך. הנושא של אוננות מטרידה רבים מאד, גם גברים וגם נשים. בשנים האחרונות, התפרסמו מחקרים על כך שאין שום בעיה בריאותית עם אוננות. איני חולק על המחקרים. אני כותב את דעת ההלכה שלא תמיד תואמת את המחקר העכשווי שעלול גם להשתנות במשך השנים. להלן ההתכתבות:
ברצוני לשאול על אוננות ושז"ל.
א. מדוע איסור זה לא הוזכר מעולם בתורה שבכתב?
ב. מדוע הנביאים שהזהירו מפני עבירות רבות, אף פעם לא הזהירו על איסור זה?
ג. מדוע איסור זה אינו מוזכר במשנה?
ד. מדוע האיסור הזה מוזכר לראשונה בתקופת האמוראים?
ה. האם האיסור מדאורייתא? דרבנן?
ו. אם יש פה איסור – מה העונש?
ז. אם יש עבירה – מה דרכי התשובה? וכיצד מכפרים? באיזה קטגוריה העבירה נכללת? קלות? חמורות?
אם הלכה – נקבל, ואם לדין – יש תשובה.
הדבר תמוה שיש איסור שלדעת הזוהר אין עליו תשובה (דבר תמוה בפני עצמו ורבים העירו על כך), והוא האיסור החמור ביותר, אבל אין עליו עונש (מלקות / מרדות), אי אפשר למקם אותו בעבירות קלות או חמורות. דברי חז"ל בנושא זה באים בצורת מדרש, ללא דיון, פשוט אסור ובבטויים קשים ('חייב מיתה' לדוגמא).
לכן, אני סובר שאין איסור לאונן ולהוציא שז"ל – האם יש אמת בדבריי?
—
תשובה:
שלום לשואל,
שאלות רבות וגדולות שאלת ולכן תשובתי התעכבה זמן רב.
איני יודע אם דבריי יניחו את דעתך, אבל אני אכתוב את מה שנראה לי לאמיתה של תורה. המקבל, יקבל ושערי מחלוקות לא ננעלו.
אשתדל לענות על ראשון ראשון.
א. מדוע איסור זה לא הוזכר מעולם בתורה שבכתב?
אכן, האיסור לא נזכר בספר שמות-דברים בצורה מפורשת. אך הגמרא ראתה במה שנכתב בספר בראשית כמקור לאיסור. וכך כתוב בגמרא במסכת נדה דף יג ע"א:
א"ר יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' (את) אשר עשה וימת גם אותו.
רבי יוחנן ראה בסיפור של ער ואונן בספר בראשית מקור לכך שאסור להוציא זרע לבטלה. עדיין יש מקום לדון על הפרשנות של מעשה ער ואונן, האם אכן החטא שלהם הוא בהוצאת זרע לבטלה ובאיזה סוג של הוצאת זרע לבטלה. גם דבריו של רבי יוחנן אינם לגמרי ברורים. האם הכוונה גם לרווק שממילא לא מקיים עדיין מצוות פרו ורבו? האם זה רק באדם שאמור לקיים מצוות פרו ורבו או מצוות ייבום כער ואונן – האם זה החטא, אבל אדם אחר פטור או אף מותר?
אמנם בפרשנים ובראשם רבינו רש"י משמע שהאיסור חל על כל אדם, גם נשוי. כיון שההקשר שם בגמרא הוא אדם נשוי הבודק עצמו תדיר שמא יצא ממנו זרע (לענייני טהרה) והגמרא מתנגדת לבדיקות אלו. כך כותב רש"י שם:
ובאנשים – שבודק עצמו תדיר באמתו שמא יצא ממנו קרי.
תקצץ – שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה.
המשנה והגמרא אומרים שאיש הבודק עצמו תדיר: ידו תקצץ. אין הכוונה כפשוטה, אבל החריפות של הדברים מראים את חומרת המעשה בעיני ההלכה.
לסיכום: אמנם אכן, אין הדבר מפורש ללאו מהתורה, ואכן רוב מוני המצוות העיקריים לא מנו את זה כאיסור דאורייתא, כגון: רס"ג, רמב"ם, רמב"ן וסמ"ג. אך, האיסור הוא מדרבנן ומקורו במשנה ובגמרא.
ב. מדוע הנביאים שהזהירו מפני עבירות רבות, אף פעם לא הזהירו על איסור זה?
כאמור, האיסור הוא מדרבנן ולכן לא מוזכר בנביאים. אך גם כאן, הגמרא הנ"ל ראתה מקור בנביאים לאיסור:
רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר: "הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים", אל תקרי שוחטי אלא סוחטי.
רבי יצחק ורבי אמי דורשים בדרך דרוש את הפסוק מישעיה נז ה. הפסוק מדבר על חוטאים ששוחטים ילדים. האמוראים הנ"ל דורשים את זה על המוציאים זרע בפעולה של סחיטה מהאיבר. הזרעים שהולכים לאיבוד הם ילדים פוטנציאליים ולכן הם מדמים הוצאת זרע להריגת ילדים.
אמנם דרשה זו היא בדרך דרוש בלבד ובוודאי אינה פשט הפסוק, אך כאמור האיסור הוא איסור דרבנן שהם מצאו לו סמך בנביאים.
ג. מדוע איסור זה אינו מוזכר במשנה?
כאמור לעיל, האיסור אכן מוזכר.
ד. מדוע האיסור הזה מוזכר לראשונה בתקופת האמוראים?
כפי שכתבנו האיסור מוזכר כבר במשנה. אך גם לו היה זה רק מהגמרא, הרי מפיהם אנו חיים וכל עולם ההלכה שלנו בנויה על פרשנותם ודברי תורתם. גם מצוות דאורייתא נקבעות לפי הדרשות והפרשנות שלהם ובוודאי מצוות דרבנן.
ה. האם האיסור מדאורייתא? דרבנן?
האיסור הוא איסור דרבנן לרוב מוחלט של הפרשנים והפוסקים. יש הסוברים שהוא איסור דאורייתא, כגון בעל הסמ"ק וכך הוא כותב בספר מצוות קטן, מצוה רצב:
שלא להשחית זרע כדכתיב (שמות כ') לא תנאף לא תהנה לאף (נדה י"ד) ובכל זה דרשו רבותינו (שבועות דף מ"ז) לא תנאף אזהרה לעוקב אחר המנאף, ובהשחתת זרע יש אזהרה של מיתה דכתיב וימת גם אותו.
דעתו היא דעת יחיד שיש בכך איסור תורה, וכך העירו פרשני השולחן ערוך (ח"מ, ב"ש, על דברי השולחן ערוך (באב"ע, סי' כג) שהוז"ל היא העבירה החמורה בתורה:
כתב ח"מ בשם ספר החסידים אם מתירא שאל יכשל בא"א או בנדה ח"ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקור בימי החורף לפ"ז מ"ש בזוהר וכאן דעוון מוציא ש"ז חמיר מכל עבירות לאו דוקא:
לדעתם, אין זו העבירה החמורה בתורה ואף מותר לעבור עליה כדי שלא להיכשל באיסור תורה אחר. אם כן, חייבים לומר לדעתם שהוא איסור דרבנן. בנוסף למה שכתבנו לעיל, שמוני המצוות הראשונים הגדולים: רס"ג, רמב"ם, רמב"ן וסמ"ג לא מנו את איסור הוז"ל בספר המצוות שלהם.
ו. אם יש פה איסור – מה העונש?
יש איסור והעונש הוא ככל איסור של מי שעובר על מצוות דרבנן. אמנם, על בסיס הגמרא בנדה ובעקבות הזוהר, רבים הזהירו מהעונשים הצפויים למי שעובר על איסור זה. וכך כתב בשולחן ערוך אב"ע, סי' כ"ג סעי' ב:
אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר: ידיכם דמים מלאו, וכאילו הרג הנפש.
מקורו בגמרא הנ"ל במסכת נדה. אמנן הגמרא מזהירה ומפחידה, אבל זו דרכה כפי שהיא עושה במקומות רבים לגבי איסור גאווה, חנופה, לשון הרע, כעס ועוד ועוד. לפעמים הביטויים הם קשים ביותר כדי להרחיק אדם מהעבירה ואין הדברים כפשוטם, כיון שאם כן, לא הנחת בן אחד ללא מתום וחבורה מעונשים אלו לאברהם אבינו.
ז. אם יש עבירה – מה דרכי התשובה? וכיצד מכפרים? באיזה קטגוריה העבירה נכללת? קלות? חמורות?
דווקא על שאלה זו איני רוצה לענות. אני סבור שכל אחד צריך לעשות את חשבון נפשו ולשאול רב המכירו או להתייעץ בצורה פרטית לגבי תיקון דבר זה. רבי נחמן מברסלב היקל מאד על התיקון: לומר את התיקון הכללי, לטבול במקווה ולתת פרוטה לצדקה. הוא לא דרש גלגולי שלג ולא להיכוות ברותחין. בעיקר, אני סבור שאל לאדם לייסר ולהלקות את עצמו על עבירה זו בימינו, כיון שדרך זו תוביל אותו לריחוק מעבודת ה', למחשבות רעות על עצמו ועל מדריגתו ובסופו של דבר, הוא עלול לאבד את מה שהוא כבר קנה לעצמו מבחינה תורנית ורוחנית.
בסיכום דבריך כתבת:
אם הלכה – נקבל, ואם לדין – יש תשובה.
הדבר תמוה שיש איסור שלדעת הזוהר אין עליו תשובה (דבר תמוה בפני עצמו ורבים העירו על כך), והוא האיסור החמור ביותר, אבל אין עליו עונש (מלקות / מרדות), אי אפשר למקם אותו בעבירות קלות או חמורות. דברי חז"ל בנושא זה באים בצורת מדרש, ללא דיון, פשוט אסור ובבטויים קשים ('חייב מיתה' לדוגמא).
לכן, אני סובר שאין איסור לאונן ולהוציא שז"ל – האם יש אמת בדבריי?
תשובתי:
אני מניח שמובן מכל דבריי לעיל, שלא רק שיש איסור, אלא שזה איסור מדרבנן לרוב הפוסקים, ואנו מצווים לשומרו ככל מצוות ואיסורי דרבנן: ברכות, תפילות, סייגים ועוד.
יותר מכך. מחיקת איסור הוז"ל היא מחיקה של מסורת ההלכה. אנחנו מחוייבים להלכה בצורה מוחלטת. ההלכה היא אור לדרכנו והיא המדריכה אותנו בדרכי העולם הזה. גם בעניין זה. מי שמחוייב להלכה ואכפת לו ממה שיש להלכה לומר, לא יכול למחוק איסור זה מספר ההלכה שלו. ייתכן למצוא נסיבות מקילות במקרים מסויימים על בסיס פרטני ואישי. וכך אני נוהג להורות לאנשים שונים, בנסיבות האישיות שלהם. כך נהוג בכל עולם ההלכה ביחס לדינים שונים. יש פיקוח נפש, יש חולה שאין בו סכנה ויש דינים שונים לאיסטניסים וכד'. אבל זה לא משנה את בסיס ההלכה שעומדת על מקומה.
בעתיד אתייחס למקרים חריגים בהם ניתן לקיים יחסים גם עם הוצאת זרע מחוץ לנרתיק.
ביום שני הקרוב י"ב בתמוז 11.7 בערב אני נותן הרצאה בזום על הרחבת התודעה המינית וחידוש התשוקה.
אם טרם השתתפתם בהרצאה – אתם מוזמנים להגיע
ואם השתתפתם כבר, אתם מוזמנים להזמין אחרים ולשלוח להם את הקישור.
זה הקישור להירשם להרצאה:
https://hatangaide1.ravpage.co.il/PassionWebinar?ref=Bl
באהבה
הרב רפי