מטפלים מיניים המטפלים בזוגות דתיים וחרדים, נתקלים פעם אחר פעם בפגישתם עם הזוגות, בקשיים אותם חווים הזוגות בהקשר של איסור הוצאת זרע לבטלה[1]. נשים רבות חוות קשיים בחיי אישות באופנים שונים (כאבים חזקים, חרדה מקיום יחסים מלאים או קשיים בחשק המיני). במקרים בהם הבעל מבקש לקיים יחסים רק כדי שזרעו לא ייפלט לשווא, נשים מרגישות תחושה של "החפצה" או הרגשה שהן מהוות מעין כלי לקלוט את זרעו של האיש, על מנת להצילו מעוון. זוגות רבים הנמצאים בתהליך טיפולי נדרשים להימנע מחיי אישות לתקופה מסוימת. דרישה זו יכולה להכשיל את הטיפול עקב הלחץ ההלכתי בו נתון הבעל מחששו להוציא זרע לבטלה.
השאלה היא אם כל הוצאת זרע מחוץ לנרתיק האישה ייחשב כהוצאה זרע לבטלה על פי הגדרת ההלכה. מטבע הדברים, ייתכנו פערים רבים בין גישה טיפולית לבין הדרכות והגבלות ההלכה. באותם מקרים, שהטיפול המיני דורש הימנעות מקיום יחסים מלאים במשך שבועות שלמים, חובה עלינו להתמודד עם ההלכה ביחס לנושא זה. ברצוני להדגיש, שבטיפול מיני עוסקים בדיני נפשות, תרתי משמע. הדרכות יכולות "להרוג" נשמות במידה והן ניתנות בניגוד להלכה. אך חוסר טיפול או הדרכות לא נכונות או בלתי אפשריות, גורמות לכך שהזוגיות של זוגות רבים נהרסים עד כדי גירושין ואף מעבר לכך.
דוגמא למקרה מאפיין: זוג הופנה אלי לייעוץ הלכתי. הזוג היה נשוי חודש. בכל הפעמים שהם ניסו לקיים יחסי אישות במשך חודש זה, האישה חוותה כאבים עזים ודימומים. הבעל לא ידע מה לעשות ופעם אחר פעם ניסה לממש את הנישואין, כדי לא לעבור על הוצאת זרע לבטלה. כאשר הסברתי לו שבמצב כזה אסור לו לקיים יחסי אישות עם אשתו, והדבר גובל באונס ממש, הוא לא נרגע עקב החשש שלו מהוצאת זרע.
דוגמא נוספת: מטופלת בחדר הטיפולים של מטפלת מינית מוסמכת התבטאה כך:
כאשר בעלי למד בכולל, הרב הורה לנו לקיים יחסי אישות פעמיים בשבוע. עתה שבעלי עובד והוא נפגש עם נשים בענייני עבודתו, הוא הורה להגביר את התדירות לשלוש פעמים בשבוע. כיון שאני בחודש השמיני ומטופלת בשני ילדים קטנים, זה מאד קשה עבורי. אבל מה אני יכולה לעשות, איני רוצה שבעלי ייכשל בגללי".
כפי שנראה להלן לא הרי הוצאת זרע לבטלה כשאדם מנסה לספק את עצמו ביחידות לבין הוצאת זרע בהקשר זוגי של חיי אישות. עצם הכינוי: "הוצאת זרע בהקשר לחיי אישות", זו הגדרה הלכתית חדשה, ואנו נשתדל להוכיח את משמעותה ואת ההתייחסות ההלכתית למושג זה.
יחסי אישות ראויים
הגמרא במסכת עירובין דף ק' ע"ב ממליצה שהבעל ילמד כיצד לנהוג עם אשתו מבעלי חיים: "ומעוף השמים יחכמנו – זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל". הדרכה זו צוטטה במקורות הלכתיים רבים[2]. חלק ארי מהספרות ההלכתית ציטטה את הגמרא במסכת נדרים כ' ע"א המפרטת רשימה של התנהגויות לא נאותות בין הבעל לאישה בענייני אישות המכונה "בני תשע מידות". המשותף ברשימה זו הוא ההדרכה שהחיבור המיני יהיה מעשה המבטא קירבה ואהבה בין הבעל לאישה ולא פורקן מיני גרידא[3]. אם זו המטרה העיקרית של יחסי אישות בין בעל לאישה, מובן שהאישה אינה יכולה להיות רק כלי לקליטת זרעו של בעלה על מנת שהוא לא יחטא בהוצאת זרע לבטלה. הלחץ הנפשי המוטל על נשים להוות אמצעי להצלת הבעל מחטא הוא לחץ עצום, ובהחלט ניתן לדמות את זה ל"בני אנוסה" או "בני אימה" המוזכרים בגמרא בנדרים לעיל כסוג חיבור אסור. לא מצאנו בש"ס הדרכה כה נוקבת לבעל לקיים יחסים עם אשתו, רק על מנת שלא יצא לו זרע[4].
בפוסקי ההלכה הראשונים אנו מוצאים התייחסות למוטיבציה הראויה או המותרת הגורמת לאדם לקיים יחסים עם אשתו. יש לציין שמדובר בעיקר על מוטיבציה נפשית, בבחינת טעמי מצוות, כיון שיש חובה הלכתית של הבעל לקיום יחסים עם אשתו לפי התדירות המוזכרת במשנה במסכת כתובות דף ס"א ע"ב ואשר נפסקה להלכה בשולחן ערוך.
הראב"ד כותב בספרו בעלי הנפש, שער הקדושה, ארבע כוונות חיוביות לקיום יחסי אישות[5], כאשר הם מדורגים מהטוב ביותר ועד הדרגה הנמוכה ביותר:
- למטרת פרו ורבו – הולדת ילדים.
- קיום יחסים בזמן ההיריון – כיון שמשפר את הוולד ובריא לאישה[6].
- קיום מצוות עונה – קיום יחסים סדירים עם אשתו (ללא קשר להריון).
- על מנת שלא לחטוא.
מה הכוונה ב"לא לחטוא". באיזה חטא?
לשונו של הראב"ד בהתייחסות לסיבה ד', היא כלהלן:
"והרביעית שהוא מתכוון לגדור את עצמו בה כדי שלא יתאווה לעבירה כי הוא רואה את יצרו מתגבר ומתאווה אל הדבר ההוא, ואולי יצא עניינו לידי חולי מדרך הרפואות. גם בזו יש שכר אך לא כראשונות, לפי שהיה יכול לרדות את יצרו ולעמוד נגד תאוותו בהזכרת עניינים קשים המתרגשים בעולם… ועם כל אלה ושאר עניינים אחרים יכול אדם לכבוש את יצרו. אעפ"כ כיון שהיא לו דבר היתר אינו צריך להילחם עם תאוותו רק שיסתפק מן ההיתר כדי שלא יתן דעתו אל האיסור, כעניין שאמרו 'יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת'. ויש לו שכר על זה כי הוא מתכוון לגדור עצמו מן העריות ולהינצל מן החטא."
משמעות דברי הראב"ד הם, שעל מנת שאדם לא יקשור קשרים מיניים עם נשים זרות, הוא יכול לקיים יחסים עם אשתו. אין זה קשור להוצאת זרע לבטלה, כיון שסתם לשון "עבירה" בכל חז"ל מתייחסת לקיום יחסים אסורים[7].
הראב"ד מציין שקיום יחסים של בעל ואשתו רק כדי שהבעל לא ירעה בשדות זרים, על אף שהיא מותרת, אינה מימוש הזוגיות החיובית. אדם צריך להיות מסוגל לשלוט ביצרו. אך אם זו הברירה היחידה, היא מותרת אך בוודאי לא מצופה מאדם תורני להתנהג כך.
בכל הסיבות שהוזכרו, הראב"ד לא מעלה את הרעיון שהאישה צריכה לספק את בעלה על מנת שלא יצא לו זרע או כדי למנוע מעשה אוננות. העובדה שהראב"ד לא הזכיר אפשרות של הוצאת זרע לבטלה כסיבה לקיום יחסים, היא הוכחה שהחשש מהוצאת זרע לבטלה אינו מהווה סיבה מספקת לקיום יחסי אישות[8].
הגמרא במסכת פסחים ע"ב ב', מדברת על אופנים שבהם קיום יחסים עם האישה אינה נחשבת למצווה. האפשרות הראשונה המובאת בגמרא היא שאשתו מעוברת ומכיוון שיחסים אלה אינה מביאים ללידה, אין בהם מצווה של פרו ורבו. הגמרא אומרת שיש בקיום יחסים, גם אם אינם לשם הולדה, מצוות עונה, ולכן גם יחסים שלא למטרת פרו ורבו נחשבים למצווה. העלתה הגמרא אפשרות שנייה: זה לא זמן עונת אשתו, וממילא אין ביחסים אלה מצווה. ועל כך משיבה הגמרא, שגם יחסים שלא בעונתה הם מצווה. והסיבה:
"חייב אדם לשמח את אשתו לדבר מצווה".
מדוע יחסים שלא בעונתה הם מצווה? מסביר רש"י:
לשמח את אשתו – אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוית לו.
מקור זה הוא חשוב כיון שהוא דן במצבים שבהם יש או אין מצווה לקיים יחסים. כל הדיון נסוב סביב הצרכים המיניים של האישה. צרכיו של הגבר אינם מובאים כלל בחשבון בדיון על מצווה זו.
במילים אחרות: ההנחיה או הנורמה שהתקבלה בימינו, שחובת האישה לקיים יחסים עם בעלה כל פעם שיש לו התעוררות מינית, על מנת למנוע הוצאת זרע לבטלה, כמעט ולא נמצא בש"ס. הדיון ההלכתי עוסק רק בצרכי האישה ולא בצרכי הבעל.
איסור הוצאת זרע לבטלה
האיסור של הוצאת זרע לבטלה הוא ברור ומבוסס על פי מקורות רבים. הגמרא במסכת נדה י"ג ע"א אומרת את הדברים הבאים:
גופא, ר"א אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר והלא ניצוצות ניתזים על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים. אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.
וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה. דא"ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר: וירע בעיני ה' את אשר עשה וימת גם אותו.
רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר: הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא: תחת כל עץ רענן, וכתיב התם: על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן.
ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב: ידיכם דמים מלאו, אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל לא תנאף, לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל.
נדמה לי שמספיקות הדוגמאות לעיל כדי להבין את חומרת מעשה האוננות בעיני הגמרא. בעקבות הגמרא, השולחן ערוך פסק את הדברים הבאים באבן העזר סי' כ"ג:
א. אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד.
ב. אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג נפש.
כאמור, ברור שעל פי ההלכה יש איסור על אוננות – הוצאת זרע לבטלה ביחיד. אך בהקשר הזוגי, הנושא דורש עיון מחודש. הכוונה ב"הקשר הזוגי" היא בכך שלא כל יציאה של זרע במהלך קיום יחסי אישות ראוי להיקרא: "הוצאת זרע לבטלה".
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה כ"א ט' כותב שמותר לבעל לקיים יחסים עם אשתו כמעט בכל דרך אפשרית:
אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה: בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.
מדבריו בהלכה זו עולה, שמותר לבעל לקיים יחסים, גם אם הם לא מסתיימים בתוך נרתיק האישה. פירוש "דרך איברים" הוא יחסים שאינם מסתיימים בחדירה לתוך הנרתיק אלא בגופה, והגעה לסיפוק ע"י חיכוך באחד מאיברי האישה. "שלא כדרכה" מובנו לרוב הדעות – בפי הטבעת, כפי שכותב רש"י בפירושו לתורה בבראשית כ"ד ט"ז, ול"ד ב'. ברור אם כן, שהרמב"ם מתיר יחסים המסתיימים בשפיכה של זרע הבעל לא בנרתיק של האישה.
מאידך, הרמב"ם סייג את אופן קיום היחסים במילים אלה:
ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה.
בדקתי יותר מעשרה דפוסים ישנים של הרמב"ם לגבי הנוסח המדויק של דבריו. מסתבר שחלו מספר שינויים מפליגים בהלכה זו. ברוב הדפוסים הישנים המילים: "בא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה" מופיעות בסוגריים, לפי הנוסח הבא: "[ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה] ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה"[9]. בדפוסים שנדפסו בשנים האחרונות על פי כתבי יד מדויקים[10] הנוסח הוא: "ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה בין דרך אברים". כלומר חסרה ההגבלה של איסור הוצאת זרע[11]. אך מצד שני הרמב"ם אוסר הוצאת זרע לבטלה בהלכה י"ח?
ניתן להסביר שהרמב"ם מתיר דרך איברים או שלא כדרכה רק בתנאי שלבסוף הוצאת הזרע תהיה לתוך הנרתיק. אבל אם כן, הוא היה צריך לציין את זה בפירוש, כיון שהפשט הפשוט של ביטויים אלו כפי שאנו מוצאים אותם בכל מקום בתורה ובגמרא הוא כוללים הוצאת זרע[12]. ייתכן להסביר את הרמב"ם בכך שהוא מזהיר שהבעל לא יוציא את זרעו לפני או אחרי קיום היחסים באופן המנותק מאשתו, כגון באוננות לפני, או אחרי כאשר הם כבר לא מחוברים או קרובים אחד לשני, אך במסגרת יחסי האישות הדבר מותר. מצאתי חיזוק לביאור מחודש זה בדברי הרמב"ם, בביאורו של הרב קאפח להלכה זו: "בנדפס השמיטו "בין דרך אברים[13]" והוסיפו: "ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה", ואין לה מקום כאן כי כבר כתבה רבינו לקמן בהלכה י"ח". כלומר, הרב קאפח מסביר שהרמב"ם חילק באופן ברור בין הוצאת זרע לבטלה במסגרת יחסי האישות לבין הוז"ל הנעשה לבד ובמנותק ממעשה האישות.
אם כן, ניתן להסיק מדבריו של הרמב"ם שיש סוגי יחסים בין הבעל והאישה שאינם בהכרח מסתיימים בהוצאת זרע הבעל לתוך נרתיק האישה, ועדיין הם ייקראו "יחסי אישות".
כאמור לעיל, דעת השולחן ערוך מחמירה מאד ביחס להוצאת זרע לבטלה, כהמשך ישיר לדברי הגמרא בנידה, וכנראה הוא שאב השראה גם מהזוהר[14]. השולחן ערוך אפילו כותב על מקרה שהבעל אינו יכול לבצע חדירה, והזרע יוצא בחוץ, ואוסר זאת[15]:
אישה שיש לה אוטם ברחם ועל ידי כך כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ- אסור.
אמנם השולחן ערוך לא כותב מה על הזוג לעשות, אך מתוך שתיקתו משמע שעל הזוג להתגרש אם אין אפשרות להירפא ממצב זה.
שלא תצאנה אפילו טיפות בודדות מחוץ לרחם
היבט נוסף שאינו מופיע בשולחן ערוך אך מובא בספרים שונים, הוא הצורך של הבעל לוודא שכל טיפות הזרע שלו אינן הולכות לאיבוד גם כאשר הוא קיים יחסים בצורה נורמטיבית. הרב מרדכי אליהו בספרו דרכי טהרה עמ' קצט כותב כך:
אחר שמזריע הבעל, אין לו לצאת ממנה מיד, אלא ימתין עד שיצאו ממנו כל טיפות השכבת זרע בפנים, כדי שלא יפלו ח"ו מחוץ לגופה של האישה.
מקור דבריו הוא בכף החיים[16] על פי תורת האר"י[17].
אמנם עניין זה אינו מופיע בשולחן ערוך, ולמעשה הוא אינו אפשרי. בכל חיבור לשם אישות, רוב מוחלט של הזרעים נפלטים החוצה מגופה של האישה מיידית (וזהו המושג של "פולטת שכבת זרע"). לכן הרעיון של אי-איבוד טיפות זרע, אינו מתקיים לעולם, וזו גם אינה דרישה הלכתית על פי השולחן ערוך.
ראוי לציין, שהמפרשים העיקריים של השולחן ערך חולקים על קביעתו בסעיף הראשון שהוצאת זרע לבטלה היא העבירה החמורה ביותר בתורה. בספרים חלקת מחוקק, בית שמואל, באר היטב וחכמת שלמה, מצטטים פסק מספר חסידים[18] הקובע שאם יש לאדם ברירה בין הוצאת זרע לבטלה באמצעות אוננות, לבין קיום יחסים עם אישה נשואה או נידה, עדיף לאונן מאשר לחטוא עם אישה. הם מביאים קביעה זו כהלכה סותרת לדעתו של השולחן ערוך, ומכאן שהם הבינו את דבריו, לא כדרך גוזמא בלבד, אלא כפשוטם.
לפי שיטתם של מפרשי השו"ע, נראה לי שאפשר להסיק את המסקנה הבאה: אם לדעתם עדיף שאדם יחטא באוננות על מנת להציל את עצמו מחטא, אולי יתירו פוסקים אלו לאדם להציל את נישואיו שנקלעו לקושי בתחום המיני, בינו לבין אשתו, על ידי שפיכה מחוץ לנרתיק במסגרת הטיפול המיני.
העמדה הברורה ביותר בנושא של שפיכה מחוץ לנרתיק היא של התוספות ביבמות דף לד ע"ב. התוספות שואל על ההיתר לקיים יחסים "שלא כדרכה", לאור האיסור של הוצאת זרע לבטלה. התוספות מתירים באופן הבא:
ואמר רבי יצחק [ר"י] דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. עוד אמר רבי יצחק דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכון להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד. אבל באקראי בעלמא, ומתאווה לבוא על אשתו שלא כדרכה – שרי, כדאמרינן בנדרים (דף כ:) כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה, משל לבשר הבא מן הטבח ודג מן הציד: רצה – אוכלו צלי; רצה – אוכלו מבושל; רצה – שלוק.
התוספות מתייחסים ישירות לנושא דיוננו. לפי הפירוש הראשון של הר"י, יחסי אישות שלא במקום הנרתיק, מותרים רק במקרה שאין הוצאת זרע. לפי הפירוש הנוסף – מותר לבעל לקיים יחסים עם אשתו שלא במקום הנרתיק גם אם יש הוצאת זרע, אך בצורה אקראית ולא קבועה, ואפילו למטרה של מילוי תאוות הבעל, שכך הוא מתאווה לקיים יחסים עם אשתו.
מכאן שהשאיפה של כל זוג צריכה להיות שיחסי האישות שלהם מסתיימים בהוצאת זרע הבעל בתוך נרתיק האישה. אך באופן זמני, או לצורך טיפול, יהיה מותר לקיים יחסים באופן ששפיכת הבעל הוא מחוץ לנרתיק.
הכוונה במעשה האישות
אחד ממקורות ההלכה הבסיסיים והמרחיבים ביותר בתחום של יחסי אישות הינו הטור באורח חיים סימן ר"מ. הטור מקיים שם דיון ארוך של יחס ההלכה ליחסי אישות ומשווה בין מאמרי תלמוד שונים שלכאורה נראים סותרים. הוא מסכם את דבריו כך (על פי הראב"ד):
כי כל לבבות דורש ה', וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם, ומי שיודע בעצמו שיוכל לעשות זה המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת (של אישה אחרת-ר.א.) והוא משהה עצמו כדי שתהנה האישה מן האיש ותזריע תחילה – מכוין לעשות מצוות, הקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר במעשה כדי להינצל מהחטא, גם הוא עושה מצווה, והקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים.
נראה לי שנכון להשיק את דבריו גם אל נושא דיוננו. הכוונות של הבעל והאישה הם קריטיים בהתנהגות ביחסי האישות. אין דומה בעל שמוציא זרע להנאת עצמו גרידא, לבין בעל ואישה החווים קשיים אמיתיים מאובחנים ביחסי האישות, ומטרתם היא להציל את הנישואין שלהם. במקרה זה, הכוונה של הבעל לקיים יחסים באופן שיתאים להדרכה שהם קיבלו, ועל פי רצון אשתו, היא כוונה רצויה בקיום היחסים.
סיכום ביניים: על פי המקורות ההלכתיים המבוססים לעיל, יש מספיק יסוד להתיר שימוש בתרפיה מינית בהדרכה הכוללת יחסי אישות מחוץ לנרתיק. על המטפל להיות ער לכך שזוגות דתיים יבקשו לקבל אישור הלכתי מהרב שלהם להדרכה זו.
ליל כלולות
אחת מנקודות המתח של חתן וכלה שומרי הלכה ביום חתונתם היא הציפייה שהזוג יקיים יחסים בלילה הראשון לאחר טקס החתונה. למעשה זמן זה אינו הזמן המתאים לקיום יחסי אישות לראשונה. במקרים רבים השעה היא מאוחרת בלילה, לפעמים לאחר שתיית כמות של אלכוהול, ולאחר יום שלם של מתח סביב כל ענייני החתונה. כל המרכיבים האלו אינם תורמים לאחוזי הצלחה מרביים במימוש יחסי האישות. על זה יש להוסיף את ההתרגשות הרבה של שני בני הזוג עקב הקירבה הפיזית שעד אותו יום הייתה כל כך רחוקה מהם. כל אלו יגרמו לכך שברוב המקרים החתן יחווה שפיכה מחוץ לנרתיק בסבירות גבוהה, לעומת כל מציאות אחרת[19].
על כן, מומלץ למדריכי חתנים וכלות להציע את האופציה הבאה לזוגות שלהם: אם גם החתן וגם הכלה מעוניינים בקיום יחסים מלאים בלילה הראשון, הם מוזמנים לנסות. אך אם הם מרגישים שהם רוצים לדחות, הם יכולים ללכת לישון ביחד בלילה הראשון, ולמחרת היום או הלילה, ינסו לקיים יחסים מלאים. כך הם יוכלו להגיע למגע המיני הראשון שלהם יותר נינוחים ורגועים, ויותר מוכנים נפשית ופיזית.
רווח צדדי של אופציה זו, היא הארכת הזמן שמותר להם להתקרב אחד לשני. כיון שההלכה מחייבת זוג המקיים יחסי אישות בפעם הראשונה להיפרד מיד לאחר היחסים למשך 11 ימים. תקופה זו היא תקופה מאתגרת מאד לזוגות, שציפו זמן רב שהם יהיו "מותרים" זה לזו, ולמעשה הם נדרשים להיפרד לכמעט שבועיים, זמן כל כך קצר לאחר החתונה.
הדאגה של חתנים רבים היא, שהם יפלטו זרע מחוץ לנרתיק עקב הקירבה הפיזית בינו לבין כלתו. אדם עלול להרגיש עוררות מינית חזקה מאד עד כדי פליטה, כיוון שלא הורגל עד היום בחיבוקים ונשיקות של בני המין השני. גבר הישן בפעם הראשונה ליד אישה, עלול לפלוט זרע, גם אם שניהם לבושים ואינם מתכוונים לקיים יחסים מלאים. הדרכות שונות במשך השנים ניתנו ביחס לדאגה זו. ה"חזון אי"ש" כתב אגרת[20] ביחס לאישה שאינה יכולה לקיים יחסים. הוא הדריך את האישה שהיא חייבת לטבול, על אף שהם אינם יכולים לקיים יחסים, ועל הבעל מוטלת החובה להתנהגות אינטימית כגון חיבוקים ונשיקות. ברור שהתנהגות זו עלולה לגרום לבעל לעוררות מינית, ולמרות זאת, הורה החזון אי"ש שזו חובתו של הבעל.
הרב אלישיב קנוהל בספרו "איש ואישה"[21] כותב הדרכה לזוג שזה עתה נישא:
…מתוך כך נובעת ההדרכה שגם בלילה הראשון החיבור חייב להיות מתוך הסכמה ורצון הדדי. אם האשה או האיש עדיין אינם בשלים לחיבור, ודי להם בקרבה גופנית חיצונית בלילה הראשון, יסתפקו בכך…. אין שום חובה להגיע לחיבור מיד. הדבר תלוי בשניהם. גם אם יקח הדבר כמה לילות, אין רע בכך. הם צריכים להגיע לחיבור הנעים לשניהם, שירומם אותם ויביא לחיבור נפשי ביניהם. חיבור, שכולו כאב גופני לאשה ולפעמים גם נפשי, מוטב שלא היה מתרחש כלל…. מאידך גיסא החתן עלול מרוב התרגשות להגיע לשפיכת זרע קודם שיגיעו לכלל חיבור. זו תופעה מובנת, ויש לקבלה כחלק מההתנהלות ומההתנסות של החתן. זאת אומרת, זוהי דרך לימוד קיום המצווה, ואל לו לחשוש להוצאת זרע לבטלה. אם כל כוונתו לקיים את החיבור כהלכה, סופו שילמד לעשותו כראוי. התקלות שבדרך, הן מנת חלקם של אנשים רבים, וזוהי דרך העולם…. מובן, שלא יכאיב לה בגלל הבעיות שלו ולא ינסה לחדור במהירות מחשש ליציאת הזרע, ובינתיים יכאיב לאשתו.
אין לנו אלא להסביר את העניין על פי העיקרון: "אונס רחמנא פטריה". כל חתן בתחילת דרכו הינו בבחינת אנוס, כיון שלרוב אין לו שום דרך לשלוט על הפליטה. נראה שהדברים יפים לא רק לליל החתונה, אלא למהלך החיים בכלל. אין לבעל להפוך את אשתו לכלי שיפתור את הבעיות שלו בתחום איסור הוצאת הזרע לבטלה. אם הוא מקיים איתה יחסים שיכולים להביא אותה לידי כאב גופני או נפשי, עקב הלחץ שמוטלת עליה בגללה החובה למנוע אותו מחטא, חיבור כזה אינו ראוי. כל עוד הגבר אינו יודע כיצד לקיים יחסים בדרך שהיא לרצון האשה ולרווחת הזוגיות, צריך הוא ללמוד ולקבל עזרה והדרכה.
האשמה עצמית בגלל אוננות
נערים דתיים רבים עוברים כ – 10 שנות מאבק עיקש ביצר המיני, בתקופה שבין גיל ההתבגרות המינית (גיל 10-12) לבין גיל הנישואין. עד אותו זמן, אין שום אפשרות לממש את הדחפים המיניים הטבעיים בצורה מותרת על פי התורה. גיל הנעורים מלווה ברגשי אשמה כבדים עקב אוננות, או עקב יציאת קרי לילה[22]. רגשות אשמה אלו אינם נעלמים כהרף עין לאחר הנישואין והאפשרות לקיים יחסי אישות בהיתר. אדם בעל רגשות דתיים חזקים ירצה להרחיק את עצמו כמה שיותר מההתנהגות שהוא כל כך התבייש בה בימי רווקותו. כלומר, הוא ישאף לכך שכל ההתנהגות המינית שלו תהיה "בתכלית ההכשר". עבורו המשמעות לכך היא שמעתה ירצה שלא יאבד את זרעו לשווא, כלומר מחוץ לנרתיק של אשתו בזמן קיום יחסי אישות נורמטיביים.
חשוב להאיר את עיניו של הבעל, שהדבר אינו אפשרי, ואין הוא רשאי להעמיס על אשתו את פחדיו ותסכוליו. אשתו אינה "כלי" לקליטת זרעו.
אני מציע להדריך את החתנים שיפרידו לגמרי בין רגשות האשם על התנהגות החתן לפני הנישואין לבין מה שיתרחש בינם לבין נשותיהם לאחר הנישואין. יש ליצור את ההפרדה הזאת, על מנת שלא למשוך את הבעיות של הרווקות, לתוך חיי הנישואין. רעיון זה נתמך בכך שיום הנישואין נחשב ביהדות כ"יום כיפור" של החתן והכלה. היהדות מסתכלת על הזוג כמו בריאה חדשה, שהכל מתחיל עבורם מחדש. חתן וכלה ביום חתונתם, נמחלים כל עוונותיהם, וסבורני שהתייחסות המחילה היא באופן מיוחד לתחום המיני הקדם-נישואין.
מטרת קיום יחסי אישות
יש צורך לשנן את עיקרי המטרה של קיום יחסים מנקודת מבט יהודית והלכתית. הנקודות הבאות הן נושאים מנחים:
- מצוות "עונה", כלומר יחסי אישות סדירים, היא חובת הבעל לאשתו, ולא להיפך. התדירות נקבעת בעיקר על פי רצון האישה. אמנם אם האישה אינה רוצה לקיים יחסים עם הבעל הרי זו עילה לגירושין, אך הסיבה לכך היא שיחסי אישות הינם בסיס לקשר הזוגי בכלל, וכאשר צד אחד מונע יחסים מהשני, הרי זו הפרה יסודית של הקשר ביניהם. הנתון הזה אינו משנה את העובדה היסודית שמצוות "עונה" היא חובה של הגבר ולא של האישה. הבנה זו אולי תכניס לפרופורציה נכונה את ה(אי-) חיוב של האישה לקיים יחסים, כל פעם שהבעל מרגיש צורך. תדירות היחסים נקבעים על פי רצון האישה, בהתחשב ביכולת של הבעל על פי עיסוקו[23].
- שימוש באישה על מנת שזרעו של הבעל לא יצא לריק, מבחינה מהותית הרי הוא כאוננות[24]. מטרת החיבור בין האיש והאישה היא על מנת שהם יהיו "לבשר אחד" (בראשית ב' כד). הדורש מאשתו לקיים יחסים בעיקר על מנת שזרעו לא יצא לריק, אינו עושה מעשה מאחד, אלא מעשה של יחיד, הדומה לאיסור אוננות. אין זה סותר את העובדה שביחסים קבועים בין בני זוג, לעיתים האחד מעניק הנאה או נותן ללא קבלת תמורה. זה נורמלי בכל יחסים, בתנאי שזה נובע מרצון פנימי ואינו נובע מלחץ חיצוני, כולל לחץ נפשי דתי או אחר.
- גדולי ההלכה שעליהם נשענים כל פוסקי ההלכה לדורותיהם, התירו קיום יחסים והוצאת זרע לאו דווקא בנרתיק האישה, ולו בצורה אקראית או זמנית. המקורות העיקריים הינם התוספות ביבמות ל"ד, והרמ"א באבן העזר סי' כ"ה סעי' ב'. אם כן, במקרים מיוחדים, או למטרת טיפול, ניתן להתיר לבעל "גמירה" מחוץ לנרתיק ,על פי הלכה זו.
- בני הזוג חייבים לחשוב באופן כללי על חיי הנישואים שלהם. אם יחסי האישות שלהם בלתי מספקים ומכניסים אותם לתהליך שסופו גירושין, עליהם לשקול את הדרישות ההלכתיות בהתאם למצבם הנוכחי. האם לא ראוי לנקוט כדעות המתירות התנהגות שהזוג לא היה רגיל לה, ואפילו לזמן מוגבל? אין ספק שעל הזוג לעשות ככל יכולתו, ברוח ובממון להציל את הנישואין שלהם. זוג שלא יכול לקיים יחסים, עקב כאבים או מגבלות אחרות למשך זמן רב, מכניס את עצמו לקשיים זוגיים ומנטאליים. יש להם לאחוז בכל השיטות האפשריות לשמור על זוגיותם.
אך יש לשים לב שלרעיון הנ"ל יש מגבלות. לא כל דבר מותר על מנת לשמור על זוגיות זו. אין היתר להכניס אדם שלישי לתוך הזוגיות בכל מצב או תנאי [כגון: שימוש בפורנוגרפיה, סרוגייט וכד'], כיון שבכך מופרת הברית הכרותה בין הזוג, שהיא מייחדת את הזוג זה לזה, בלי אפשרות של כניסת אדם זר לתחומם הפנימי.
סיכום:
המסקנה ההלכתית של המאמר היא שבמקרים שיש צורך למנוע יחסים מלאים, כגון, בזמן כאב של האישה בעת חדירה, או צורך טיפולי של הימנעות מיחסים מלאים, יש היתר מבוסס היטב להתיר לזוג לקיים יחסים בכל דרך אחרת, בלא חדירה. אין הכרח ששפיכת הזרע תהיה על הנרתיק מבחוץ.
מאמר זה היה לעיניהם כמה גדולי תורה שסמכו את ידם על המסקנות ההלכתיות של המאמר[25]. לא כולם מעוניינים בפרסום שמם מסיבות שונות[26]. אני מקווה שגישת ההלכה כפי שנכתבה במאמר, תביא מזור ותתרום להצלת נישואיהם של זוגות רבים. אמנם ישנה אפשרות שזוגות יישארו נשואים שנים רבות על אף הבעיות, אך הם יחיו בגיהינום פנימי סודי ללא טיפול ההולם את בעייתם.
אני רואה צורך להדגיש את הנקודה הבאה: במקרה של כאבים בזמן קיום יחסי אישות, סבורני שיש איסור ממש לקיום יחסים מלאים, ולעומת זאת היתר ברור לקיום יחסים הכוללים שפיכת זרע שלא במקום הנרתיק של האישה.
מטפלים מיניים או זוגיים אינם אנשי הלכה, ואינם צריכים לעסוק בפסיקת הלכה. אך כיון שההלכה מדריכה את חייהם של מטופלים רבים, ישנה השלכה ישירה של אורחות ההלכה על אופן ואפשרות הצלחת הטיפול שלהם. איני מבקש או רוצה שהמטפלים יפסקו הלכה למטופלים שלהם. אך אני מקווה שמאמר זה יתרום להבנה טובה יותר של הסוגיות העומדות לפני המטופלים ובפני הרבנים של המטופלים.
[1] Archives of Sexual Behavior, Vol. 33, No. 3, June 2004, pp. 303–308 ( C ° 2004)
Clinical Case Report Series
Ejaculatory Restrictions as a Factor in the Treatment
of Haredi (Ultraorthodox) Jewish Couples
David S. Ribner, D.S.W.1
DAVID S. RIBNER (2003) Modifying Sensate Focus for Use with Haredi (Ultra-Orthodox) Jewish Couples,
Journal of Sex & Marital Therapy, 29:2, 165-171, DOI: 10.1080/713847171
טלי רוזנבאום, 'אני כלי שרת בידו' – תרומתם של מסרים תרבותיים לתפיסה העצמית של נשים דתיות וחרדיות בחיי האישות. בתוך: האישה ויהדותה בהוצאת ראובן מס ו"קולך" 2013.
[2] ביניהם: טור סי' רמ, אגרת הקהלות יעקב, ספר "משכן ישראל" עמ' 40.
[3] על בני שנואה, רש"י כותב כך: שנואה. שלבו על אחרת בשעת תשמיש ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא. ועל בני שכרות הוא כותב כך: בני שכרות. שמשמש בשכרות דביאתו לאו ביאה גמורה אלא כביאת זנות היא שאין מתכוון אלא לבעול בעלמא. רש"י כותב דברים נוקבים על הכוונה של האיש ביחסי האישות. לפי דבריו ייתכן שאדם בא על אשתו החוקית והמעשה יהיה כזנות בעלמא, לעומת ביאה של מעשה המקרב בין האיש והאישה, כפי שהוא כותב בעניין דומה בסנהדרין ז ע"א: כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי. הסיבה לכך היא שאם הוא לא מתכוון לאהבה וקירבה בינו לבין אשתו, אלא לפורקן מיני בעלמא, רש"י אומר שאין זה יותר טוב מאשר מעשה זנות.
[4] אמנם הגמרא במסכת כתובות ס"ה מספרת על רבא שתבע את אשתו לתשמיש לאחר ראייה לא צנועה בבית הדין, אבל לא נשמע שם מהסיפור שהגמרא תומכת בהתנהגות זו. גם לא ברור שאשתו (בת רב חסדא) נשמעה לו, כיון שהיא מיד רדפה עם כלי מטבח אחרי חומא אשתו של אביי על מנת להרביץ לה (האישה שהופיעה בבית הדין).
[5] הטור בסי' ר"מ התייחס בפירוט לכוונות אלו ופסקם להלכה.
[6] ע"פ הגמרא במסכת נידה דף לא ע"א. הגמרא כותבת שקיום יחסים בחודשים האחרונים של ההיריון הם בריאים לאישה ולוולד.
[7] מהרש"א, שבת ל"ג ע"א ד"ה כל הממרק: "כל עבירה סתם דקאמר בכל מקום – היא עבירת זנות". צ"ה חיות, סוטה ג ע"ב: "וסתם עבירה – היינו עריות". ועיין מאמרו של הרב ד"ר מאיר גרוזמן: " למשמעותם של הביטויים 'עבירה' ו'דבר עבירה' בלשון חכמים, בתוך: סיני גיליון המאה.
לדוגמא: [ותודה לאחד הרבנים שסייע בידי בליקוט המקורות]
1. משנה מסכת שבת פרק א משנה ג: סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו, ולא יפלה את כליו, ולא יקרא לאור הנר. באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראים אבל הוא לא יקרא, כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה.
2. משנה מסכת סוטה פרק א משנה ז: במידה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה את עצמה לעבירה המקום ניוולה, היא גלתה את עצמה לעבירה המקום גלה עליה, בירך התחילה בעבירה תחלה ואחר כך הבטן, לפיכך תלקה הירך תחלה ואחר כך הבטן ושאר כל הגוף לא פלט.
3. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב: מצרים – דכתיב: אשר הוצאתי וגומר, אלא דעת מינים, הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן? – דתניא: אחרי לבבכם – זו מינות, וכן הוא אומר: יאמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם – זה הרהור עבירה, שנאמר: ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אתם זונים – זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: ויזנו אחרי הבעלים.
4. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כב: דאמר: בעל קרי אסור בדברי תורה! – הכי קאמר: מה טיבן בארבעים סאה? אפשר בתשעה קבין, מה טיבן בטבילה? אפשר בנתינה! אמר רבי חנינא: גדר גדול גדרו בה, דתניא: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקא! יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן? מיד פירש.
5. תלמוד בבלי מסכת שבת דף סד: משה על פקודי החיל, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: לא נפקד ממנו איש. אמר להן: אם כן, כפרה למה? – אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו – מידי הרהור לא יצאנו. מיד – ונקרב את קרבן ה'. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה – מפני שזנו עיניהם מן הערווה.
6. תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט: אמרו: הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא – כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה – כליא עלמא!
7. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פ"ו: היכי דמי בעל תשובה? אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום.
[8] יש לציין שהרב אליהו בדרכי טהרה ציטט את הראב"ד וכתב: "הבא אל אשתו כי רואה יצרו מתאווה אל הדבר ההוא, והוא מתכוון בביאתו לגדור את עצמו מן העבירה, שלא יתאווה לנשים אחרות וכדו' (או שלא יוציא זרע לבטלה), גם בזה יש שכר, אך לא כשלושת הראשונים, כי היה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו"… אך דבריו הם תוספת ואינם כתובים בראב"ד ואין ראיה שאכן לכך התכוון הראב"ד.
[9] יש לציין שבדפוסים העתיקים יותר הנוסח הוא: ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. [דפוס רומי ר"מ ודפוס קושטא רס"ט]. בכתב יש קאמברידג' (מיוחס לשנת 1242) ההוספה של "ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה" כבר מופיעה.
[10] הוצאת הרב קאפח, ירושלים תשמ"ט, הוצאת ישיבת אור וישועה, חיפה תשס"ו, הוצאת חזק תש"ע.
[11] הרב יצחק רצאבי כתב (שו"ע המקוצר אה"ע סי' רד הע' נו) על דברי הרמב"ם (איסורי ביאה כא' ט'):
"אבל בנוסחאות כת"י דידן דאינהו דווקנאי (וגם בחלק מכת"י אחרים, כנזכר ברמב"ם מהדורת פרנקל) ליתא סיום זה של – 'ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה'. ואם כן חכם אחר הוא שהוסיף הערה זאת בגיליון ספרו, ובאו אחריו מקצת מעתיקים והכניסוה בגוף לשון הרמב"ם, כידוע ששינויי נוסחאות רבים נגרמו מדברים כאלו.. ונראה לפי זה דבר מבעית – דשרי לפום דינא אפילו להוציא שם בפי הטבעת, ודומיא דסיים להתיר דרך איברים בביאה כדרכה, שאי אפשר לומר דדווקא באופן שלא יוציא, דאיזה איסור יש בדבר?.. וגם שם בפירוש המשנה מסכת סנהדרין כתב כדבריו דלעיל בחיבורו, ולא סיים בשלא יוציא, ואדרבה, משמע שמותר… והגם שאין ראוי לפרסם דבר זה אפילו באקראי, אבל מפני שתורה 'אמת' כתיב בה, העלינו הדברים על הספר ובדיו".
[12] זה הבנת הבסיס בשאלת התוספות ביבמות, עיין להלן.
[13] רק בחלק מהדפוסים, כגון: דפוס אמשטרדם תס"ב, דפוס למברג תקס"ט, דפוס פיורדא תקכ"ה ועוד.
[14] עיין זוהר בראשית ריט ע"ב [בתרגום שלי ר.א.]: אמר רבי יצחק: מי שזונה בידיו להוציא ולחבל זרעו בחינם, נקרא רע ולא רואה פני שכינה… ואם תאמר שאר רשעים שהרגו בני אדם? בוא וראה: כולם עולים (מן הגהינם) והוא לא עולה. מה הטעם? הם הרגו בני אדם אחרים והוא הרג את בניו ממש… אמר ר' יהודה: אין לך בעולם חטא שאין עליו תשובה חוץ מזה.
שם ס"ב ע"א: בוא וראה כל חטאי בני אדם הייסורים שלו תלויים בתשובה, וחטא השופך זרע על הארץ ומחבל דרכיו ומוציא זרע על הארץ, מחבל לו ומחבל את הארץ ועליו כתיב: נכתם עוונך לפני, וכתיב בו: כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע.
שם: נ"ו ע"ב: אלו שמחבלין את דרכם על הארץ…ומטמא עצמו ומטמא את הארץ ונותן כוחו לרוח טומאה שנקרא רע דכתיב רק רע כל היום. ולא נכנס בפלטרין (של מלך) ולא רואה פני שכינה כיון שבכך הוא מסלק את השכינה מהארץ. ותודה לרב עודד ישראלי על ההפניות לזוהר.
[15] אבן העזר כג ה.
[16] כף החיים ס' ר"מ ס"ק נ"ט ועיין עוד בהערה 20 על אתר בדרכי טהרה.
[17] וכן בשער הכוונות לרבי חיים ויטאל, עניין דרושי לילה, דרוש ז'.
[18] ספר חסידים, סי' קע"ו, הוצאת מוסד הרב קוק ועיין בהערות הרב ראובן מרגליות על אתר.
[19] עיין מאמרו של הרב יצחק רונס: האם אפשר לדחות את 'ליל הכלולות'? בתחומין ל"ו.
[20] אגרות חזון אי"ש חלק ג'. הרב חיים קנייבסקי הסביר את דעת החזון אי"ש בכך שהגבר מחוייב ודאי לפייס את אשתו בחיבוקים ונשיקות, וספק אם יפלוט, ואין ספק מוציא מידי וודאי.
[21] בחוברת המצורפת לספר הנקרא "עת דודים" עמ' 13.
[22] עקב הזמינות של אתרים לא צנועים במרשתת (רשת האינטרנט), האתגר נהיה קשה הרבה יותר.
[23] על פי המשנה בכתובות דף ס"א ע"ב.
[24] מרב גדול אחד שמעתי השוואה יותר חריפה: הרי הוא עשה את אשתו כ'זונה'.
[25] הרב אליעזר מלמד ב"שמחת הבית וברכתו" (עמ' 59 והערה 19 שם באריכות, ובהרחבות ל"שמחת הבית וברכתו" לרב מאור קיים עמ' 175-84) מתיר באופן יותר גורף את ההיתר ואפילו שלא במקום צורך, אלא אף לשם הנאת הבעל. על אף שדבריו מבוססים היטב כדרכו, עדיין קשה לי להתיר שלא לצורך עקב ההתנגדות הגורפת של השולחן ערוך והפוסקים דעימיה. בספר החדש של הרב דוד ואברהם סתיו במאמר "יחסי אישות חלקיים" הגיעו למסקנה הלכתית למעשה בדומה למסקנת מאמר זה אך שם סייגו בכך שהוצאת הזרע יהיה קרוב לפתח הרחם, כפי שמורים במכון פועה (אבוא ביתך, עמ' 446). הנחיה זו יכולה להיות נכונה במקרים רבים, אך לא במקרים שיש לאישה מצב של וגניזמוס (כאב חד בעת ניסיון חדירה) כיון שלפעמים עצם הימצאותו של נוזל זרע בפתח הרחם, יכול לגרום לכיווצים לא רצוניים של הרחם וכאב נוסף לאישה.
[26] על אף שהתירו לי לומר את שמם בע"פ.
[1] תודה לגב' טלי רוזנבאום MSc, מטפלת מינית וזוגית מוסמכת, על השיתוף בחלק מהדוגמאות, על הדרבון לכתיבת המאמר ועל הסיוע המקצועי.
תודה לרב אלישיב קנוהל ז"ל ולרב יובל שרלו על קריאה מדוקדקת של המאמר ועל הערותיהם. האחריות על הסגנון, התוכן והטעויות הם רק שלי – ר.א.