על התאווה

מאז שעמדתי על דעתי התורנית בגיל צעיר מאד, המילה "תאווה" התקשרה אצלי למושג שלילי ביותר.

"רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות ד כא).

לאחר מכן למדנו על קברות התאווה של אבותינו במדבר (במדבר יא ד):

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר. וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים (שם פסוק לד).

דוד המלך הזכיר מאורע זה בספר תהילים: וַיִּתְאַוּ֣וּ תַ֭אֲוָה בַּמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּוּ־אֵ֝֗-ל בִּֽישִׁימֽוֹן (פרק קו יד).

אם כן, כל מובן והקשר למילה תאווה התקבע אצלי לעניין שלילי. ואם אומרים כך לגבי תאוות המאכל, קל וחומר לתאוות המין. לכן, מה היתה הפליאה שלי כאשר נתקלתי במקרה במדרש הבא:

ותפר האביונה – זו התאווה, שהיא מטילה שלום בין איש לאשתו (מדרש רבה ויקרא פרשה יח סימן א').

הנה לאחר שלמדתי תורה שנים רבות, נתקלתי במאמר חז"ל חיובי ביותר על המילה 'תאווה'. ה'תאווה' היא טובה כי היא מקרבת וגורמת לשלום בין האיש והאישה[1].

מדרש זה הביא אותי לעיון מחודש בביטוי זה בדברי חז"ל ובפרשנים.

תאווה מינית

המהרש"א על הגמרא במסכת שבת קנ"ב ע"א ד"ה זו אשה, כותב כך:

לפי שיש ב' טעמים במצות עונה הא' כדי למלא תשוקתה כמ"ש ואל אישך תשוקתך והב' כדי לקיים מצות פרו ורבו כמ"ש הטור בשם הראב"ד ולזה כדי למלא תשוקתה לאיש אמר כי הוא אמר ויהי גזרת המלך לאשה להתאוות לה ולמלא תשוקתה וכי הוא צוה ויעמוד היינו שצוה על מצות פרו ורבו כדי להעמיד תולדות ודו"ק:

המהרש"א כותב על כך שיש שני מצוות ביחסי האישות בין אדם לאשתו; מצוות פרו ורבו ומצוות עונה. ביחס למצוות עונה הוא אומר שגזירת מלך היא שעל האדם להתאוות לאשתו ולמלא את תשוקתה. המהרש"א מדבר על תאווה ותשוקה לאישה ללא קשר למצווה של הולדת צאצאי הדור הבא. כדי לקיים מצוות עונה בשלימותה על האדם למלא את תשוקת אשתו ולהתאוות לה. גם לאיש וגם לאישה יש תשוקה לקשר של חיי אישות, וזהו רגש חיובי בגזירת הבריאה שכך צריך להיות וטוב שזה כך.

הגמרא במסכת נדה יז ע"א אומרת כך:

תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירים אותן לשבח: היו משמשין מטותיהן ביום…אימא בודקים מטותיהן ביום. הכי נמי מסתברא דאי ס"ד משמשין, מזכירין אותן לשבח? אין ה"נ דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה.

הגמרא דנה בנושא של קיום יחסים ביום (ולא בלילה) ומביאה מקור שהיו משבחים את בית מונבז שהיו משמשים את מטותיהן ביום. הגמרא שואלת: למה זה שבח? והיא משיבה: שכיון שבלילה האיש עייף או האישה עייפה ומתגבר עליהם השינה היא מתגנה בפניו. על זה מפרש רש"י:

אונס שינה – מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרי' (דף כ).

רש"י מפרש את הבעיה של אונס שינה דווקא על הגבר. מצד אחד יש עליו חובת מצוות עונה. מצד שני הוא עייף ולכן הוא מקיים את מצוות עונה מתוך חוסר חשק או רצון אלא כדי לצאת ידי חובה. רש"י משתמש בביטוי: שהוא אינו מתאווה לה כל כך. כלומר, המצב הנכון של קיום מצוות עונה הוא כאשר הוא מתאווה לה. כך אדם צריך לקיים את המצווה בשלימותה. רש"י מפנה אותנו לגמרא בנדרים כ ע"א ביחס לבני תשע מדות ששם מפורטים אנשים שמקיימים יחסים מתוך חוסר חשק או שלימות הלב בינם לבין נשותיהם.

אם כן, אנו רואים שכדי לקיים מצוות עונה, על האיש להתאוות לאשתו. לא רק שאין בעיה עם התאווה, אלא לפי רש"י שינה בעיה ואולי אפילו איסור לקיים יחסים ללא משיכה וחשק לאישה.

סיכום:

בכל הנאות העולם הזה, אין זה ראוי להלוך אחרי התאווה ולמלא את מה שהוא דורש עד הסוף. כיון שהתאווה אינה יודעת שובע, ומי שנותן לו כל צרכו, רק יתאווה ליותר. לכן הדרך הנכונה היא ללכת בדרך האמצע שהאדם מנהל את תשוקותיו ולא הם מנהלים אותו. וגם יש הדרכה אישית: אם אדם רואה שהוא צריך למעט את התאווה כדי להתרחק מהעבירה, אז עליו לעשות זאת (וכך גם כתב הראב"ד בסוף דבריו). אך במימד של היחסים המיניים בין הבעל והאישה, כאן יש שיקולים רבים נוספים:

• רצון האישה והאיש
• התועלת ביחסים מספקים וטובים בין הבעל והאישה
• העובדה שיחסים מיניים טובים מחזקים את היחד המשפחתי הכולל
• חובת הבעל למלא את תשוקת אשתו
• תריס בפני חיפוש בחוץ… ועוד ועוד.

לכן, בין האיש והאישה, יחסי משיכה, תשוקה ואף תאווה, יש להם תועלות רבות שהם שונים מהיחס לתאווה לאוכל. לכן על כל אדם וכל זוג לבחון את היחס הנכון לחיי אישות ולשאר הנאות החיים ולראות איך ההתנהלות שלו בהם תורמים לקשר שלו עם רבונו של עולם, לשמירת מצוות ולשמירת שלימות המשפחה.

אך כאן יש עוד מימד אחד נוסף, של התעלות התאווה. ונסיים בדבריו הנכוחים של רואה האורות, הראי"ה קוק, גם בתאווה (קבצים מתוך יד קודשו, פנקס יפו ס"ט):

כל תאוה אנושית צריכה להיות מחוברת עם אהבה אצילית. אז האהבה מעלה את הניצוץ החי שבתאוה ומשפרתו, עד שנעשה גם הוא לכח עדין, פועל טוב, מנעים ומחדש את החיים, מאיר את ההויה, ומרבה את אור אלהים בעולם. תאות הכסף, המאכל, הכבוד, המין, הכל בכל פרטי ניצוצותיהם הנם מחוברים לאהבות נאצלות. ולא עוד אלא שתאות עצמם אינם דבר אחר כי אם שמרי האהבות, כלומר ניצוצות קדושה שנפלו אל הקליפות. וזאת היא עבודת הקודש של הצדיקים, להעלות את הניצוצות הקדושות ממעמקי טומאותיהם, להעלותם אל מרומי קדושתם, לחבר את כל ניצוץ וניצוץ של תאוה עם הניצוץ האצילי של האהבה השייך לו, כשייכותה של כל נשמה אל הגוף המיוחד לה. והרעיונות הללו כשהם מתגשמים בחיים, במעשה יום יום, בונים הם עולמות מלאים.

באפשרותו של האדם להעלות את התאווה הנמוכה לגובה על ידי שהוא מחבר אותה לאהבה אצילית. אהבה אצילית היא מחברת את אהבת האישה ואהבת אלוקים ובכך התאווה לא מורידה את האדם אלא בונה ומעלה אותו.

מאמר זה הוא קיצור של מאמר ארוך יותר שנכתב על נושא "התאווה". הרוצה לקבל את כל המאמר, מוזמן לכתוב אלי ל: rafiostroffhadrachot@gmail.com

[1] יש גמרא דומה מאד ברעיון זה אבל היא לא מזכירה את המילה 'תאווה'. כך נאמר בגמרא במסכת שבת קנ"ב ע"א: אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? – אמר ליה: סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלש, משים שלום בבית בטל. הגמרא מספרת שרבי שאל את רבי שמעון בן חלפתא למה הוא לא בא אליו ברגל כהרגלו. רבי שמעון בם חלפתא עונה כיון שהוא כבר הזדקן. הוא מדבר קצת בחידות. אנו נתייחס רק לדבר האחרון: משים שלום בבית בטל. כך מפרש רש"י: משים שלום בבית – אבר תשמיש. ותפר האביונה. תבטל התאוה חמדת תשמיש. וכך פירוש רב נסים גאון: משים שלום בבית בטל זו תאוה שהיא מעלה. רבי שמעון בן חלפתא מתאונן על כך שהוא כבר לא מצליח לתפקד מינית והדבר הזה משפיע לרעה על שלום הבית שלו – על היחסים הכלליים עם אשתו. הפרשנים מזכירים במפורש שתאוות התשמיש היא זאת שחסרה ביחסים בין הבעל המבוגר ואשתו.