מה האידיאל שהתורה רוצה מאיתנו? האם ליהנות יותר או פחות מהנאות העולם הזה?
וגם אם מותר, מה ראוי? מהי מידת החסידות הנכונה?
כל זה במאמר הבא:
בגמרא במסכת נדרים דף י א, יש מאמר מאד מעניין המובא בשם שלושה מגודלי התנאים. במאמר זה אביי כינס שלוש דעות של חכמים השוללים פרישות מהנאות העולם הזה. וכך מובא שם:
אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן, דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון הא דאמרן. ורבי אלעזר הקפר ברבי, דתניא: ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה, מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא.
שמעון הצדיק היה כהן גדול עוד בבית שני משיירי כנסת הגדולה. רבי שמעון סתם בגמרא הוא רבי שמעון בר יוחאי. רבי אלעזר הקפר הוא מהדור האחרון של התנאים, בן דורו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
שלושה גדולי עולם אלו הזדמנו לאכסנייה אחת של אביי שאמר ששלושתם בני אותה דעה, שאסור להימנע מהנאות העולם הזה באופן עקרוני. דבריהם נאמרו ביחס לנזיר. ידוע שאחד הקרבנות שנזיר מחוייב להביא בסוף תקופת נזירותו הוא קרבן חטאת. השאלה הנשאלת היא: למה הוא מביא קרבן חטאת. בעניין זה ישנה מחלוקת עקרונית ומהותית בין דעות שונות בהלכה. האם הפרישות שנהג בה הנזיר היא טובה או לא. הנזיר נמנע משתיית יין. בכך הוא אוסר על עצמו משהו מהנאות העולם הזה שהתורה התירה.
דבריו של שמעון הצדיק הובאו קודם בסוגיה ביחס לאכילת קרבן נזיר (בדף ט ב). רבי שמעון ורבי אלעזר קראו לנזיר חוטא. למה הוא חוטא? כי הוא ציער את עצמו בזה שהוא נמנע משתיית יין. שיטתם הוא בניגוד לדעתו של רבי אלעזר שסובר שנזיר נקרא קדוש:
ר' אלעזר אומר נקרא קדוש שנאמר: (במדבר ו-ה) "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! (תענית יא א).
רבי אלעזר סובר שנזיר נקרא קדוש ולא רק הוא אלא כל מי שנוהג בפרישות כללית כגון שנוהג בתעניות, בוודאי שהוא הנקרא קדוש.
לעומת רבי אלעזר, רבי אלעזר הקפר אמר דברים הפוכים בדיוק. לא רק שהנזיר נקרא חוטא אלא כל מי שנוהג בתעניות או שאר דברים שהוא מצער את עצמו מהם, כלומר מנהגי פרישות אחרים, נקרא חוטא.
יש פה עמדה עקרונית כנגד פרישות מהנאות העולם הזה.
מה המשמעות של הדעה הזאת ולמה היא מנסה לחנך?
נראה שיש פה מחלוקת עקרונית על הדרך הנכונה בעבודת ה'.
האם פרישות מקרבת אותנו לריבונו של עולם או מרחיקה אותנו. הדרך שהתרגלנו לראות את החסידים ואת המתאמצים בעבודת ה' היא דווקא דרך הפרישות. הרי אם אדם מוותר על הנאות העולם הזה בשביל אידיאל עבודת ה' – הרי אדם זה עשה יותר מהאדם הרגיל, וזה מקדש אותו.
אבל לא כך סברו אותם שלושה גדולי עולם. לשיטתם, דווקא עבודת ה' מתוך הנאות העולם הזה, הם אלו שמקרבים את האדם לריבנו של עולם והיא עבודת ה' השלימה. משל לאדם שכל היום נמצא בבית המדרש. הוא לא עומד בפיתויי הרחוב, לא של עריות ולא של גזל. לעומתו, יש אדם העובד בשוק. הוא צריך להיזהר לא לראות מראות אסורים ובעיקר לא לרמות את הקונים, לא לשבח מקח מקולקל ולא להתחרות בצורה לא הוגנת מול חברו.
מי יותר קדוש? היהודי הספון בבית המדרש או היהודי המצליח לעמוד בדרישות ההלכה והמוסר במשא ומתן יום-יומי?
נראה לי שדעתם של גדולי עולם אלו, שעבודת השם השלימה באה מתוך עומק העולם הזה. אם אדם מצליח לחיות בתוך העולם הזה וליהנות בצורה כשרה מהנאות העולם, הרי הוא הקדוש.
כך ניתן להבין את מאמר חז"ל (בבא קמא ל א):
אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות:
רב יהודה אומר: אם אדם רוצה להיות חסיד עליו להקפיד על ענייני נזיקין; לא להזיק אף אדם. רבא אמר שעליו לקיים את דברי האבות והכוונה היא לדברי התורה והמוסר המובאים בפרקי אבות. ויש אומרים שרבא אמר להקפיד על ברכות. מה הכוונה ברכות? להקפיד לברך את ברכות הנהנין, לפני ואחרי האוכל. כל שומר מצוות יודע כמה חסידות יש במאמר זה. כמה קשה להקפיד לברך באמת בכוונה לפני ואחרי כל דבר שהוא אוכל, וזה, אם הוא זכר אכן לברך.
אבל יש עומק נוסף במאמר זה: אפשר להיות חסיד על ידי ברכות הנהנין-ההנאה. ליהנות מהעולם הזה לא סותר את מדרגת החסיד, אן הוא יודע לברך למי שנתן לא את האוכל שהוא אוכל והוא מברך אותו לפני ואחרי האכילה.
כתבנו עד עתה על הנאות מהעולם הזה בענייני אוכל, ריחות ומראות. הדברים נכונים ומתעצמים אם נתייחס להנאות מיניות. ההנאה המינית היא יותר עוצמתית וממילא יותר מסוכנת. אנו רואים את אותן שיטות של פרישות מהנאות באופן כללי מהעולם הזה באים לידי ביטוי גם בדעותיהם של החכמים השונים ביחס להנאות ביחסי אישות.
כמו שבמאות השנים האחרונות גברה מידת הפרישות על מידת הטבעיות בענייני אכילה עד הדור שלנו, כך הדבר נכון גם בעניינים שבינו לבינה.
סבורני, וכפי שקיבלתי מחלק מרבותי, שהדרך המתאימה לדור שלנו הוא לא דרך הפרישות. רוב רובו של הדור כבר אינו פרוש. בכל המגזרים התורניים, אנשים יוצאים לחופשות בארץ ובחו"ל, נופשים בבתי מלון ואוכלים במסעדות. אם זה היחס שנקבע בדורנו כלפי אוכל, הדבר נכון וצריך להיות כך גם לגבי מיניות, כיון שנפש האדם אינה סובלת סתירות פנימיות.
לכן, הדרך הנכונה בעבודת ה' בימינו היא הדרך של קידוש ועבודת ה' מתוך העולם הזה על ידי העלאת ניצוצות הקדושה מהדברים החומריים אל שורשם.
אני מזמין אתכם להצטרף אלי לשיעור על:
הזוגיות והמיניות של התנאים בתלמוד
בשיעור נלמד על החיים של התנאים עצמם והאמירות שלהם בנושאי זוגיות ומיניות ומה אנו יכולים לקחת מזה לחיים הזוגיים והמיניים שלנו.
השיעור יתקיים בעז"ה בזום ביום שני הקרוב – כ"ז בחשוון 21.11 בשעה 20:30.
מחיר השיעור הוא : 40 ₪.
להרשמה לחצו כאן
שכוייח. דנזכה