נישוק באותו מקום

פעמים רבות נשאלתי על ההיתר או האיסור לנשק באותו מקום, כלומר לקיים יחסים הנקראים בפי הציבור: "מין אוראלי".

יש לציין שבשותי"ם שנכתבו לאורך הדורות אין כמעט התייחסות לנושא זה. מאידך, בשותי"ם רבניים באינטרנט, זו שאלה נפוצה ביותר בתחום יחסי האישות. מה קרה ומה השתנה? אולי האנונימיות של האינטרנט מאפשר לשאול שאלה, שלפני כן אנשים התביישו לשאול. אולי בני זוג לא נהגו בזה, ולכן לא היתה שאלה, אך בכל זאת ישנה התייחסות לנישוק באותו מקום לאישה בגמרא ובהלכה, אך לא לגבר. בין כך ובין כך, רבים שואלים ועל כן על אף מניעות נפשיות רבות להתייחס לשאלה, החלטנו לכתוב את הדברים הבאים. 

השאלה הזאת מתחלקת לשניים: שהאישה מבצעת לגבר או האיש שמבצע לאישה.

נתחיל ביותר פשוט מבחינה הלכתית.

לא מצאנו באף מקום סייג על נישוק של האישה באיבר של הגבר, או כל מעשה אחר שם. הסייג ההלכתי היחיד הוא שלא יצא זרע לגבר מחוץ לנרתיק של האישה. מכל המקורות ההלכתיים והמחשבתיים הידועים לנו, רצוי שזרע הגבר יצא בתוך הנרתיק של האישה. הנחייה זו אינה מונעת את האפשרות של נישוק לגבר באיבר שלו, ואז כאשר הוא רוצה לפלוט, זה ייעשה בנרתיק בלבד. גם לדעות המתירות בצורה אקראית יצאת זרע שלא במקום הנרתיק[1], לדעתי זה ראוי להיות בעיקר כאשר ישנה מניעה מפליטה בנרתיק מצד האישה או כאשר זהו רצון האישה. לא כדי למלאות את תאוות הגבר בלבד. ואכן, יש חשש אמיתי שהגבר יתאווה לצורה זו של יחסים באופן מוגזם וכך שהוא עלול להחטיא את המטרה של יחסי האישות: חיבור הזוגות להיות אחד כדרך כל הארץ.

הערה הלכתית חשובה: הרבה פעמים נשים נאלצות או מסכימות לקיים יחסים עם בעליהם גם כשהם לא נמשכות לכך מצד עצמן. אין המקום להאריך או לדון בנושא זה כאן אבל יש לי חשש כבד מלחץ כזה או אחר מצד הבעל לדרישה לקיום יחסים בצורה זו, ואיני רוצה שמאמר זה יהיה "הכשר" לכך. מאמר זה הוא באופיו הלכתי ולא הדרכתי ולכן איני מתכוון להיכנס כאן לצדדים הנפשיים של מי שמתבקש לבצע מין אוראלי או מה המניעים לקיום יחסים בצורה זו. אבל חייב להיות ברור ופשוט: רק בהסכמה מלאה וחופשית של האישה לקיים יחסים מיניים בצורה זו היא מותרת על פי הלכה. כל דבר אחר הוא קרוב לאונס וזנות האסור בתכלית האיסור על פי הלכה[2].

עבור האישה

יש והאישה מבקשת מבעלה לנשק לה על אותו מקום כיון שזה גורם לה להנאה. האם מותר לבעל לנשק לאישה באותו מקום?

הגמרא במסכת נדרים כ. מביאה את דעתו של יוחנן בן דהבאי האוסר על הגבר לנשק לאישתו באותו מקום:

אמר רבי יוחנן בן דהבאי… אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום.

חכמים חולקים עליו ומתירים:

א"ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו, צלי אוכלו, מבושל אוכלו, שלוק אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד.

הרמב"ם בפרק כ"א מהל' איסורי ביאה הלכה ט' פסק כחכמים והתיר:

אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה… ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.

וכן פסק הרמ"א באבן העזר כ"ה ב':

"ומנשק בכל אבר שירצה"

וברור מדבריו שהוא התכוון גם לאותו מקום, אחרת הוא היה מסתייג מהדבר. ואכן פרשני השו"ע הבית שמואל והבאר היטב אסרו את הנישוק באותו מקום. זו כנראה גם דעתו של הגר"א שהביא את הראב"ד שהסביר את הגמרא בנדרים על פי הראב"ד שמחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן דהבאי הוא רק לעניין הפיכת שולחן ולא לשאר הדברים. הוכחתי באריכות בסיפרי בנספח א' שלא משמע כך פשט הסוגיא וביאורו של הראב"ד בא כדי לצמצם או להגביל את ההיתר הגורף של חכמים בגמרא. אך כפי שהבאתי לעיל הרמב"ם התוספות ביבמות לד והרמ"א לא פסקו כמוהו והתירו את הדבר.

בל תשקצו ואיסור ההסתכלות באותו מקום

השולחן ערוך באו"ח סי' ר"מ סעיף ד' כתב:

אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על: והצנע לכת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, כ) זו הבושה, לבלתי תחטאו (שמות כ, כ) ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה,  וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשותיכם.

השו"ע מזכיר שני איסורים ביחס לנישוק באותו מקום: איסור ההסתכלות ובל תשקצו.

כאמור לעיל, הרמ"א לא חלק על השו"ע בסי' ר"מ, מאידך הוא התיר את הנישוק באותו מקום באב"ע סי' כ"ה סעיף ב. כלומר, הרמ"א חולק עקרונית על השו"ע ומתיר את הנישוק באותו מקום. למה הוא לא העיר בסי' ר"מ? כנראה כיון שהוא סובר שהמקום העיקרי ללימוד הלכות אישות הוא באבן העזר ולכן שמר את הערתו לשם.

נתייחס לכל טיעון של השו"ע בנפרד:

איסור ההסתכלות באותו מקום מקורו בגמ' במסכת נדרים כ: בדברי רבי יוחנן בן דהבאי:

סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום.

כאמור לעיל, חכמים חולקים על רבי יוחנן בן דהבאי ומתירים, וזוהי מסקנת הסוגיה שם.

אך פוסקים רבים הביאו את דברי רבי יוחנן ופסקו אותו להלכה, ביניהם הראב"ד בשער הקדושה והטור בסי' ר"מ.

הגמרא נדה י"ז. אוסרת קיום יחסים ביום:

מר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך". מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום אמר רבא: ואם היה בית אפל – מותר, ות"ח – מאפיל בכסותו ומשמש. תנן: או תשמש לאור הנר! אימא: תבדוק לאור הנר. ת"ש: אף על פי שאמרו המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה! אימא: הבודק מטתו לאור הנר הרי זה מגונה. תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח; היו משמשין מטותיהם ביום, ובודקין מטותיהם במילא פרהבא, ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים. קתני מיהא משמשין מטותיהן ביום! אימא: בודקין מטותיהם ביום. הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד משמשין – מזכירין אותן לשבח? אין ה"נ – דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה.

הטעם העיקרי לפי הגמרא שאסור לקיים יחסים ביום הוא בגלל האור, שמא יראה את אשתו והיא תתגנה עליו, מדין: "ואהבת לרעך כמוך". החשש הוא שהבעל יראה בה דבר מגונה. בדיון הגמ' צריכה לתרץ מקורות תנאיים רבים המדברים על תשמיש באור ומתרצת בדוחק את כל המקורות. בסופו של דבר, הגמ' מתירה תשמיש ביום במקרה שהאישה תהיה עייפה בשעות הלילה ובחושך[3]. כמו כן, הגמ' מתירה לתלמיד חכם שיאפיל בטליתו על אור הנר. כנראה הגמ' סומכת על תלמיד חכם שישמור על כבוד האישה ולא יסתכל בה[4].

הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פרק כ"א י' אוסר תשמיש לאור הנר בכל מקרה, וביום אסור כיון "שעזות פנים היא לו". המגיד משנה מציין שהוא לא הביא את ההיתר של שימוש בבית אפל כדי "להרחיק מהרגל תשמיש".

משמע מהגמרא שהאיסור של שימוש ביום נובע מהחשש של שימוש באור, ולכן הגמ' בנדה מחברת את הנושא של שימוש לאור הנר ושימוש ביום. מצד שני, הגמרא גם מתייחסת בשלילה למי שמשמש ביום כיון שזה דרך עזות (שבת פ"ו א': "ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום). וכן בצורה יותר מפורשת בגמ' בנדה דף ט"ז ב:

א"ר יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום. (אמר רב המנונא) מאי קרא? שנאמר : יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר, לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון. ר"ל אמר מהכא: בוזה דרכיו ימות.

בניגוד לגמרא בנדה, מהגמ' בביצה כ"ב א' משמע שאסרו בכל מקרה לשמש בבית שיש בו נר, וכך כתב גם הריטב"א בשם הראב"ד (על אתר בנדה).

הטור בסי' ר"מ נקט כגישה המקילה והתיר בתנאים מגבילים:

אסור לשמש ביום דאמרינן ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ולא לאור הנר ובבית אפל מותר ות"ח שהוא צנוע בדרכיו, מאפיל בטליתו ושרי.

בין השו"ע ובין הרמ"א בסי' ר"מ רואים פער ניכר ביחס לשימוש ביום. השו"ע אוסר לשמש לאור הנר בכל מקרה, אך מתיר לשמש ביום בבית אפל. הרמ"א מתיר ע"י עשיית מחיצה של עשרה טפחים מותר, אפילו שאור הנר נראה דרך המחיצה. וכן, הוא מתיר ע"י כפיית כלי על הנר או לת"ח להאפיל בטליתו. המ"ב נטה להחמיר על אתר ומתיר לת"ח להאפיל בטליתו רק לצורך גדול,  והוא כשיצרו מתגבר עליו. בשער הציון הביא שמותר בכל אדם אם האדם יכול לבוא לידי חטא אם לא ישמש.

לסיכום עניין האור:

אנו רואים שלחז"ל יש העדפה ברורה לקיים יחסים בלילה או בחושך. לעניין נישוק באותו מקום, אם המעשה ייעשה בחושך, אזי אין בעיה של ראיית דבר מגונה או הסתכלות באותו מקום. אין זה אומר שחייבים חושך מוחלט אלא מספיק שיש אור עמום. ייתכן להוסיף פה סברא של "צורך גדול" במקרה שאישה שמבקשת מבעלה לקיים את מצוות העונה שלו, באופן זה[5].

בל תשקצו

השו"ע הוסיף באיסור נישוק באות מקום את הסיבה של בל תשקצו:

 וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשותיכם.

מקורו של השו"ע להלכה זו אינה ברורה. בתלמוד הבבלי לא מוזכר איסור של בל תשקצו בנישוק באותו מקום. האיסור של "בל תשקצו את נפשותיכם" נכתבה בתורה כנגד איסור אכילת דברים טמאים[6]. הגמרא במסכת מכות ט"ז ב' הוסיפה לאיסור של "לא תשקצו" את האיסור של להשהות את הנקבים.

ביאור הגר"א על השו"ע ציין את הגמ' במכות כמקור לאיסורו של הרמב"ם, אבל כאמור איסור זה לא מופיע שם.

מכאן נראה לומר שמרן השו"ע כתב איסור זה מעצמו וצירף את זה לאיסור ראיית המקום כלשונו: "ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשותיכם".כלומר, הוא מצרף את זה מדעתו לאיסור העיקרי של איסור ראיית אותו מקום לשיטתו. אך כך כיון שאין בזה איסור שמקורו ברור, הרי השיקוץ של דבר זה הוא יכול להיות תלוי אדם ומקום, כמו שנאמר בהלכות שונות ובהתייחסויות שונות לאיסור בל תשקצו ביחס לדבר מאוס. הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ב', יורה דעה ה' כותב על היחסיות של איסור בל תשקצו, ושזה תלוי אדם וחפץ, יותר מכל דבר אחר (עיין במקורות הרבים שם[7]). לאדם אחד מעשה מסויים יהיה משוקץ, ולאדם אחר כלל לא. כך ניתן להגדיר את מעשה הנישוק באותו מקום: לאדם אחד זה יהיה איסור ולאדם אחר היתר. לענ"ד ראוי להוסיף פה שיקול נוסף. אנו חיים בעידן היגייני אחר לחלוטין מאשר בימי קדם. גברים ונשים נוהגים להתקלח מידי יום. רוב האנשים בעת העתיקה היו מתרחצים הרבה פחות, ונשים נהגו להתרחץ פעם בחודש בלבד בסוף ימי הטומאה לקראת הטבילה במקווה. במציאות כזו, הרבה יותר קל להבין את הרתיעה מנישוק באותו מקום של האישה, בגלל הריחות וחוסר הניקיון. בימינו שהאפשרות להתרחץ כל יום מצוי ביותר, ההתייחסות לאותו מקום יכול לקבל גדר אחר.

סיכום:

ביחסי אישות ישנן מדרגות שונות כפי שכתוב הרמב"ם[8]:

ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות…. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים.

מאידך הרמב"ם הוא זה שאמר שכל מה שאדם רוצה לעשות ביחסי אישות – מותר. אלא שבדבר זה ישנן מדרגות. בהחלט יש מקום שאדם יקדש את עצמו במותר לו, בהסכמתו ובהסכמת אישתו. ולכן, לא כל מה שמותר, חייבים לעשות. מאידך, אם בדבר זה הבעל משמח את אישתו, בהחלט יש בזה מקום מבחינת מצוות עונה.

ועל כן, בקיצור:

לעשות לגבר – איננו מוצאים איסור מפורש אלא יש לוודא שמקום הפליטה של הזרע תהיה בנרתיק של האישה. כמו כן- יש צורך לוודא את רצונה החופשית והסכמת האישה לבצע את זה, ואם לא, יש בזה משום זנות ואונס.

לעשות לאישה – יש אוסרים ויש מתירים. בכל מקרה, המעשה צריך להיות בחושך. תנאי בסיסי, שזה רצון ובקשת האישה, ולא רצון הגבר בלבד[9].  

---

[1] תוספות יבמות ל"ד: ד"ה ולא כמעשה, רמ"א סי' כ"ה ב'.

[2] על פי רש"י נדרים כ: ד"ה שנואה וד"ה בני שכרות, ור"ן ד"ה בני אנוסה.

[3] אך משמע בכתובות ס"ה: שבבית אפל מותר לכל אדם.

[4] לשונו של הרמב"ם הל' איסורי ביאה פכ"א י': "ואם היה תלמיד חכמים שאינו בא להמשך בכך הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש". ניתן להסביר בשני אופנים את ההיתר לת"ח: א. כפי שהסברתי בגוף המאמר שהוא לא יתפתה להסתכל בגוף אשתו. ב. שלא יתיר לעצמו להתנהג כך תמיד אלא רק בעת הצורך כפי שהוא מסביר בתחילת ההלכה, שמדובר על ליל שבת ואי אפשר לכבות את הנר.

[5] ועיין ב"שמחת הבית וברכתו" עמ' 56.

[6] ויקרא כ כ"ה

[7] ובעיקר בפר"ח יו"ד סי' פ"ד סק"ג

[8] הל' איסורי ביאה פרק כ"א

[9] עתה שזכינו להרחבות שמחת הבית וברכתו מאת הרב מאור קיים מלמד ראיתי שגם הוא מסיק הלכה למעשה כפי שכתבתי וברוך שכיוונתי, והרוצה לדקדק בדבריו יראה שם בעמ' 173-4.

לחצו כאן לקבלת תכנים שלי על זוגיות ומיניות הצטרפו לרשימת התפוצה