עצם הכותרת של המאמר מעלה תמיהה. האם ישנה התייחסות למיניות הגבר, כעומדת בפני עצמה, בהלכה ובמקורות השונים? הרי לכאורה, אין ולא יכול להיות ביטוי למיניות גברית אלא בהקשר של זוגיות? אז נכון. אבל בעיון עמוק נמצא שאכן ישנה התייחסות נפרדת למיניות של הגבר, לפעמים לחיוב אך גם לשלילה.
בואו נצלול פנימה.
האמורא שהיה מומחה למיניות
הגמרא בנדה סד ב במספר מקומות משבחת את גבורתו של שמואל שהיה בקי בפרטים הקטנים של יחסי אישות:
שאני שמואל דרב גובריה – [תרגום: גדול כוחו של שמואל]
הגמקר שם דנה בביאה ראשונה של חתן וכלה – מתי היא נאסרת. במסגרת דיון זה שמואל מעיד שם על עצמו:
דאמר שמואל: יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם.
שמואל מספר שהוא יכול לשכב עם בתולה ולא יצא לה דם בתולים. רש"י במסכת חגיגה טו א מסביר שהוא היה "בקי בהטייה" ולכן יכל לבעול בלי יצאת דם בתולים, אבל רוב האנשים אינם כאלו[1].
לענייננו, אנו רואים ששמואל היה בקי מאד בענייני תשמיש והגמרא מכנה תוכנה זו: רב גובריה. איך נתרגם את זה? גבר גבר, או גבר גדול. אפשר להבין את הכינוי הזה כשבח לאדם שבקי ברמה כזאת וזה בהחלט נחשב למשהו "גברי".
כח גברא[2]
במסכת סנהדרין דף כב ע"א מסופר על דוד המלך שבא על בת שבע שלוש-עשרה פעמים ביום אחד כאשר אבישג חשדה בו שאין לו כוח גברא. איננו שומעים אף מילת ביקורת או חסרון בכך שלדוד המלך היה כח גברא כזה מרשים או מזה שהוא בא כל כך הרבה פעמים על בת שבע. להיפך, עולה מכאן שאם לאדם יש כח מיני כל כך גדול, מותר לבטא אותו.
גודל האיבר
במסכת בבא מציעא פ"ד א מספרים את הסיפור הבא:
כי הוו מקלעי ר' ישמעאל ברבי יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו ולא הוה נגעה בהו. אמרה להו ההיא מטרוניתא בניכם אינם שלכם! אמרו לה: שלהן גדול משלנו. כל שכן? איכא דאמרי הכי אמרו לה (שופטים ח) כי כאיש גבורתו, איכא דאמרי הכי אמרו לה אהבה דוחקת את הבשר. ולמה להו לאהדורי לה והא כתיב (משלי כו) אל תען כסיל כאולתו? שלא להוציא לעז על בניהם. א"ר יוחנן איבריה דר' ישמעאל [בר' יוסי] כחמת בת תשע קבין. אמר רב פפא איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין, ואמרי לה בת שלשת קבין. דרב פפא גופיה כי דקורי דהרפנאי[3].
תרגום וביאור: כאשר היו נפגשים ר' ישמעאל ברבי יוסי ור' אלעזר בר' שמעון ביחד היה יכול לעבור זוג שוורים ביניהם (מרוב שהכרס שלהם היה גדול). אמרה להם מטרוניתא (לרוב זה מובן כ"אישה רומאית עשירה"-עיינו רש"י): בניכם לא שלכם, כלומר אינכם יכולים לקיים יחסים מרוב שומן. הם ענו לה: שלהן גדול משלנו, כלומר הנשים שלנו יותר שמינות מאיתנו. היא שאלה בחזרה: אז קל וחומר שאינכם יכולים קיים יחסים ולהוליד? הם ענו לה: כי כאיש גבורתו. רש"י מסביר בפירוש ראשון שיש להם איבר מין מאד גדול, ולכן הם בכל זאת מצליחים לקיים יחסים[4]. הגמרא ממשיכה בהמשך הדיון ואז באים כמה חכמים ומספרים כך: רבי יוחנן מספר שהאיבר של ר' ישמעאל ברבי יוסי היה גדול כמו חמת (=כד כמו צינור )של תשעה קבין (קב=מידת נפח). רב פפא מספר שהאיבר של רבי יוחנן היה בגודל של חמשה קבין ויש אומרים רק שלושה. והאיבר של רב פפא עצמו היה כמו דקורי ההרפנאי – (סוג של צינור או כד).
במקור זה, אנו מוצאים את אחד מסמלי הגבריות מאז ומעולם: גודל האיבר של האיש[5]. אם בעבר חשבנו שסגידת הגוף היתה נחלתם של היוונים, הרי אנו רואים שחז"ל ראו בעין יפה סמל מין גברי במיוחד. אנו לא מוצאים מילת הסתייגות מההתפארות של אותם חכמים (שהם דמויות מרכזיות בתקופת המשנה והתלמוד: רבי יוסי-בנו של רבי ישמעאל, רבי אלעזר-בנו של רבי שמעון בר יוחאי, וכמובן: רבי יוחנן מטבריה ורב פפא.
התוספות במקום ראו צורך להסביר את הדיאלוג הזה בגמרא ואומר שזה הובא כאן כדי שלא יוציאו לעז על אנשים שמנים, שהבנים שלהם לא בניהם. ועדיין, אנו נשארים עם שאלת על העיסוק של חז"ל בנושא זה.
המהר"ל בבאר הגולה עמ' צב-צה מסביר את הגמרא הזאת בצורה מפורטת. עיקר דברו שעולה משם היא התייחסות חיובית מאד לגוף האיש, לאיברי המין ולמיניות של האדם. השלילה מגיעה רק במקום שאנו מכניסים שם תאווה פסולה. זה נכון, לפי דבריו, שמאז נפילת האדם הראשון, קשה מאד להפריד בין תאווה טובה, לטובת קיום העולם והזוגיות, לבין תאווה אגואיסטית ואישית, אבל הבסיס הוא יחס חיובי וטוב לסמל זה של גבריות האיש.
יופי גברי
בהמשך הגמרא שם במסכת בבא מציעא פד א מסופר כך:
אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים….רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי. אמרו ליה רבנן: לא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא. דכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, ואמר רבי אבהו: אל תקרי עלי עין אלא עולי עין. רבי יוסי בר חנינא אמר, מהכא: וידגו לרב בקרב הארץ, מה דגים שבים מים מכסים אותם, ואין העין שולטת בהן – אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן.
רבי יוחנן מספר על עצמו שהוא מהאחרונים שנותרו מהגברים היפים שבירושלים. כיון שכך, הוא היה הולך לשבת על הפתח של המקווה. נשים שהיו יוצאות מהמקווה היו רואות אותו, ולאחר מכן, כשאר הן חזרו הביתה וקיימו יחסים, ייוולדו להם ילדים יפים כמותו ולומדי תורה כמותו. שאלו אותו: האם אתה לא פוחד מעין הרע? והכוונה כאן היא ליצר הרע שלו שהוא יחשוב על אותם נשים או יראה אותם. הוא השיב, שהוא מזרעו של יוסף ועין הרע לא שולטת בו.
בהמשך הגמרא מספרת שריש לקיש קרא ליופיו של רבי יוחנן : יופי של נשים.
אנו רואים כאן התייחסות, ולא בפעם הראשונה בש"ס[6], ליופי חיצוני של גבר. תמיד ניתן לומר שזה דווקא יופי פנימי, אבל פשט הגמרא מייחסת חשיבות ליופי החיצוני, גם אם זה נובע מיופי חיצוני. מכאן ניתן להבין את החשיבות של טיפוח הגוף ושמירה על הבריאות באמצעות התעמלות וכושר. כמובן, זה לא העיקר בחיים אבל כיון שהנשמה שלנו נתונה בתוך הגוף, יש לגוף חשיבות משלה.
הדמות הידועה ביותר ביופי של גבר הוא יוסף בעצמו. על הפסוק (בראשית מט כב): בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. כותב רש"י: בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם.
הרהורי עבירה
המיניות זה דבר שנוכח בראשו של כל איש. כך כתוב בבבא בתרא קסד ב:
אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע.
הגמרא אומרת שמחשבות מיניות, הרהורי עבירה, זה דבר שנוכח בחייו של כל איש. כמובן, שחלק מעבודת ה' של כל יהודי הוא להרחיק מחשבות אלו מעליו או בעיקר להיות נוכח בהם כמה שפחות מדין: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט). אבל, אם לאדם אין הרהורים כאלו בכלל, לא תמיד זה סימן טוב. מחשבות מיניות הם סימן שהאדם חי ויש לו כח היצר. כמובן, ואין צורך לומר, שההרהורים שצריכים להיות לאיש, הם על אשתו בלבד. אם אדם מהרהר על אשת שכנו או כל אישה אחרת, הרי הרהורים אלו הם בגדר הרהורי עבירה בלבד, ועליו לעמול על מנת לסלק אותם מראשי מיד.
פגיעות מיניות
המקור העיקרי והחשוב ביותר להסתייגות הברורה של התורה מאונס ופגיעה מינית של איש באישה הוא המקור הבא (דברים כב כו):
כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה
התורה אומרת שאם אדם תפס נערה ואנס אותה, אין לנערה שום אשמה כיון שזה דומה לאדם הנרצח בעל כורחו. התורה היתה יכולה לתת דוגמא פחות קיצונית מרצח, כגון כל דוגמא אחרת של כפייה. אבל היא בחרה להשוות את זה לרצח.
לצערינו, לפי כל הנתונים והמציאות המוכרת, רוב הפוגעים מינית הם גברים: בין אם הם פגעו בנשים ובין אם הם פגעו בגברים או נערים. כאן יש הצהרה תורנית חזקה וברורה כלפי החטא הגדול של פגיעה באמצעות המיניות ומיניות לא מרוסנת. זה בהחלט מהצדדים הפחות חיוביים של המיניות הגברית וזה מוביל אותנו לנושא הבא: חטאים מיניים.
איזהו גיבור
החטאים המיניים של התורה אינם כמו בעולם המודרני של ימינו: כל מה ששני בוגרים מסכימים עליו – מותר. יש גם דברים אסורים: נדה, אשת איש, קירבה משפחתית ועוד. אני חושב שבעיקר התורה רוצה מיניות מרוסנת. חז"ל ניסחו במשפט אחד את כל הלכות העריות והקירבות האסורות (משנה אבות ד א):
בן זומא אומר: איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: (משלי טז לב): "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".
הגיבור האמיתי הוא זה שיודע לשלוט ביצרו. בן זומא כינה את השולט על היצר: "גיבור" מלשון גבר. הוא הגבר האמיתי. לא זה שהולך אחר יצרו ויצרו גדול ממנו. אלא זה ששולט ביצרו ולא הולך אחרי עיניו או ליבו-יצרו.
אנו בני אדם ויש לנו חולשות, והגבר האמיתי הוא זה שמצליח לשלוט, כנגד כל הפיתויים, על יצרו. זה המבחן האמיתי: האם אתה גבר או לא.
לא לחינם הוא בחר במילים אלו. כמדומני, שהשליטה על היצר הוא המבחן האמיתי לגבריותו של הגבר. גבר שאין לו יצר, הוא לא גבר. ה"גבר גבר" הוא זה שיש לו יצר, המיניות שלו נוכחת אצלו, ובכל זאת הוא לא מממש אותה אלא במקומות ובזמנים המותרים. בכך שונה המיניות היהודית מהמיניות הליברלית. בניגוד לנצרות, ליהדות אין תסביכים עם המיניות. אבל לא לכל מיניות. מיניות חייבת לבוא לידי ביטוי רק בהקשר נכון ובהגבלה. מיניות שמשולחת רסן, בהכרח תוביל את האדם ליפול למקומות לא נכונים. אכן, זו הליכה על חבל דק. הרבה יותר קל לפרוש מהכל, ורבים עשו זאת, גם בתוך היהדות. אבל לחיות את המיניות וביחד עם זה, להגביל ולשמור עליה, זה הרבה יותר קשה. כדי לעשות את זה, צריך להיות גבר אמיתי.
חברים יקרים, נותרו מקומות ספורים בקורס המיניות לגברים נשואים – "לדעת"
ביום שני הקרוב אנחנו מתחילים את הקורס.
מי שמעוניין, מוזמן לראות את הפרטים ולהירשם בקישור הזה:
https://hatangaide1.ravpage.co.il/men?ref=Bl
באהבה
[1] עיינו עוד תוספות בחגיגה י"ד ב ד"ה בתולה, וכתובות דף ו ב שרוב בקיאים בהטייה ובראשונים על אתר שהרוב שבקיאין, זה לא בבעילה גמורה אלא בביאה חלקית, ורק שמואל היה בקי בבעילה גמורה.
[2] עצם הכינוי "כח גברא" לאון מיני, מלמד על החשיבות של התפקוד המיני לתדמית הגברית של האיש.
[3] רש"י: שלהן גדול משלנו. כריסם של נשותינו גדול משלנו: כי כאיש גבורתו. אבר תשמיש. לשון אחר שלהן גדול תאוה של אשה מרובה משל איש: כ"ש. שתאותה מרובה ואינכם נזקקים להן ונבעלות לאחרים: אהבה דוחקת את הבשר. ומתוך שתאותם מרובה על תאותנו בשר שנינו נדחקו:
תוספות: אמר רבי יוחנן איבריה דרבי ישמעאל כו'. אלו דברים נכתבו שלא להוציא לעז על בני אדם שהם כך:
[4] יש לציין שהריטב"א לא אהב את הפירוש של רש"י, שלקח את זה למקום המיני, וכתב כך: איבריה דר' יוחנן. הוא מקום הקיבורת של הזרוע או הירך שהוא עגול ושם בודקין האדם שהוא שמן ועב, ופרש"י ז"ל אינו נכון כלל. לפי הריטב"א, הם פשוט היו חזקים וגדולים והם הראו לה את עובי הזרוע שלהם. אבל פירושו לא מסתבר לפי ההקשר שהיא אמרה להם שבנים אינם שלהם. ואכן מהראשונים והאחרונים שהתייחסו לנושא לרוב הלכו בעקבות רש"י: התוספות, המהרש"ל, המהר"ל ועוד.
[5] יש לציין שמבחינה מציאותית, גודל האיבר אולי חשוב לתדמית של האיש, אבל אינו בהכרח תורם להנאה המינית של האישה ואין קשר בין האורך לבין כושר הפוריות של הגבר.
[6] עיינו רשימה של רבנים יפים שם בגמרא.