הרב יעקב ישראל קנייבסקי (תרנ"ט-תשמ"ה 1899-1985) היה גאון תורני, מגדולי התורה בדור הקודם. הוא נודע על שם ספרו: "קהילות יעקב" על הש"ס. אני שמח לשתף אתכם באגרת שהוא כתב לאברכים מהעולם החרדי. אני סבור שיש הרבה מאד מה ללמוד עבור כל אחד מאיתנו על הגישה הנכונה למיניות האיש והאישה מאגרת מופלאה זו.
איגרת רבי יעקב ישראל קנייבסקי (בעל ה'קהילות יעקב' – הסטייפלר)[1]
חיובי בעל לאשתו במצוות עונה
- הן אמת שהפרישות מתאוות עולם הזה הוא עניין גדול (כשהוא לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשם השגת מדרגות), אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחויב על פי התורה, אבל אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב ע"פ דין תורה, אז מעשיו הולכים לסטרא אחרא רחמנא לצלן ולא ישיגו אורחות חיים, אף כי יחשוב שעולה למעלה למעלה באמת בקרבו קבורה גאווה, לחשוב עצמו לבעל מדרגה ובאמת הוא פוגם ונפגם, ולפעמים קרובות מציגים אותו לחרפות על ידי שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש ואינו יכול להתגבר בשום אופן, כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו.
העונה היא מצוות עשה דאורייתא כאכילת מצה, והמבטלה בזמן עיבורה (כשלא מחלה האישה מחילה אמיתית בלב שלם) הוא חוטא גמור, וחטא כזה הוא מעבירות שבין אדם לחברו שאפילו יום הכיפורים ומיתה אינה מכפרת, והרי הוא כגזלן ושודד שגזל מאשתו מה שמחויב לה, והוא שפיכת דמים לאישה, אשר כידוע עיקר תקוות האישה בעולמה הוא שיהיה לה בעל האוהב אותה. וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפיקוח נפש מרוב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות.
מצוות עונה הוא לפועלים שתיים בשבת ולתלמידי חכמים פעם אחת בשבת. וכתבו האחרונים ז"ל דלכאורה מכיוון שבזמננו אין לנו זה שנקרא תלמיד חכם לחז"ל (כי בזמננו אין נזהרים מביטול תורה כדין ועוד כמה טעמים) מכל מקום כיוון שהטעם דתלמיד חכם רק פעם אחת בשבת משום שהתורה מתשת כוחו, זה איכא גם בתלמידי חכמים שבזמננו, ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות הדר דינא לחייבו שתי פעמים בשבת וכמו שכתב כל זה בביאור הלכה סי' ר"מ עיין שם וכן הנהיגו המע"צ והחתם סופר כידוע ועיין שם במשנה ברורה. וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמננו (טרם שהגיעו לימי העמידה). ופשוט שאדעתא דמנהג התלמידי חכמים נישאת, וכן הבעל התחייב בהכתובה לנהוג בזה כמנהג גוברין יהודאין (והיינו כמנהג אנשים מסוג שלו). ופשוט דלעניין הרוצה לפתור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא שתי פעמים בשבוע קרוב דהווי ספק דאורייתא ממש, ומלבד זה איכא חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאישה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל כמבואר בשולחן ערוך שם סעיף א' והוא מגמרא פסחים ע"ב ובכמה דוכתי.
- בסדר החיבור דמצוות עונה מבואר בסידור יעב"ץ ז"ל דיני ליל שבת קודש עיין שם היטב[2] והוא מדינא ממש, כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת ומחויב לפייסה בקירוב דחיבוק ונישוק עד שתתאווה להחיבור, דאם לא כן הרי היא כנתונה לפני הארי דדורס ואוכל כמבואר בפסחים דף מ"ט (ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו אפילו אם מתכוון למידת חסידות ופרישות, דעל גזילת אשתו אינו יכול לעשות חסידות ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה), וכשהוא בועל שלא מרצונה הווי הבנים בגדר הפושעים והמורדים, כדין בני אנוסה.
ומי שחוטף ובועל מיד בלא קירוב ופורש תיכף ומיד ומתרחק ממנה, הנה הבעל חושב שחוטף מלאכים בזה, ובאמת לאמיתו לא נגרע מתאוותו כלום ויצרו שלו מפויס בהחלט בהנאה שלמה, אבל אשתו לא נהנית כלל מהנהגה כזו, ואדרבה היא כואבת ומבוישת ובמסתרים תבכה ודמעתה אינו חוזרת ריקם דשערי דמעות לא ננעלו. ואמרו חז"ל בסוף פרק הזהב שיהא נזהר בכבוד אשתו כי דמעתה מצויה עיין שם, ובוודאי מעורר דינים עליו ולא יזכה לסייעתא דשמיא לא לרוחניות ולא לגשמיות, ומה שנדמה לו שעולה למעלה הוא דמיון שווא ושקר כי מעוונות ופשעים פוגמים ונטמאים ולא עולים.
ומה שמבואר בשולחן ערוך שם סעיף ח'[3] כל זה הוא רק בתר שהאישה מפויסת ומרוצה לכזאת, דאם לא כן הרי אסור לבעול מבלי הסכמתה כמבואר שם בשולחן ערוך[4] ודברי הסידור יעב"ץ המה הלכה לאמיתה של תורה.
[ובעיקר מה שכתב בשולחן ערוך סעיף ח' הנה בספר אורחות חיים בשם ספר הקדוש נזירות שמשון כתב שעל פי הזוהר הקדוש וכתבי הארי ז"ל העיקר כפירוש הראשון (שלא יתכוון לשם הנאה אלא לשם מצווה) אבל פירוש השני והשלישי (שיהיה בבגדים ושיהיה במהירות), אדרבה יש בזה איסור על פי הקבלה עיין שם, ועל כל פנים גם לדעת השולחן ערוך אינו אלא כשהוא בהסכמתה המלאה של האישה וכנ"ל].
- מי שעושה קירוב דחיבוק וכיוצא בזה לשם שמים ומצד רחמנות שלא תהיה כאובה ועלובה, אין זה מביאתו כלל להחלשת היראת שמים ולנפילה בתאוות ואדרבה מביאתו לידי קדושה ומקיים בזה מצות עשה דאורייתא ד"והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום", ומלבד זה החיבוק ונישוק או שאר ענייני קרבה הוא חלק וסעיף ממצוות עונה כמבואר בפוסקים בסימן קפ"ד ביורה דעה לעניין יוצא לדרך סמוך לווסתה עיין שם.[5]
- אמת הוא כי הרבה תלמידי חכמים יראי שמים מתנהגים בעניינים אלו בפרישות בכמה עניינים, אבל כל זה הוא בהסכמתה המלאה של האישה ובמחילה בלב שלם, וזהו על פי רוב בתר שנתברר לה שבאמת הבעל אוהב אותה, ורק לשם שמים מתגבר על עצמו, או כשהאישה היא מופלגת בצדקות ותשוקתה באמת שבעלה יתקדש בקדושה, או כשנישאת לצדיק מפורסם אשר שמו הוא לה כסות עיניים.[6] אבל חס ושלום להתנהג במידת פרישות כשמכאיב בזה את אשתו התלויה בו, ולא מחלה בלב שלם על מה שמחויב לה.
- אמרו חז"ל ביבמות דף סב ע"ב: "תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' על זה הכתוב אומר: וידעת כי שלום אוהליך" וברור שאין כוונת חז"ל לאהוב אשתו מצד אהבה טבעית לנשים, אלא לאהבה מסוג אהבת חברים כי היא חברתו ואשת בריתו, ויש להם עניינים משותפים, וכל אחד מסייע ונסתייע זה מזה.[7] וכן אהבה מצד הכרת טובה, שיצייר בדעתו אילו לא היה משיג אישה בשום אופן והיה נשאר גלמוד – כמה צער ומכאובים היה לו מזה, ועל ידי אשתו הוא מסודר בהחיים שלו. ועניין הכרת הטובה הוא גדול לאין שיעור. ובחז"ל במשנת ר' אליעזר פרק ז' אמרו שכל הכופר בתורתו של חברו לסוף כופר בטובתו של קונו ועיין שם שהחמירו מאוד מאוד בזה, ועל אהבה כזו חייבו חז"ל, ואהבה זו אינו ממידת התאווה כלל, רק מאחת המידות הטובות שמחויבים בזה. ולכוונה זו, כשמשתדלים לשמחה בשעת החיבור ולפניו ולאחריו, אין זה מגונה חס ושלום רק מצווה, ואפילו אילו לא היה משועבד לזה, וכל שכן שמשועבד לזה על פי דין הוא כמו שכתבנו לעיל.
[1] מתוך: קובץ איגרות קודש. במשך שנים, לא פורסמה איגרת זו באופן רשמי אלא בין תלמידים בעולם הישיבות יחד עם איגרת דומה מאת החזון איש. האיגרת מובאת כלשונה, תוך פתיחת ראשי התיבות והתאמות כתיב, כדי לאפשר למי שאינו מורגל בטקסטים רבניים לקרוא את האיגרת.
[2] סידור בית יעקב לרבי יעקב עמדין, עמ' קנח-קס.
[3] שולחן ערוך אורח חיים סי' ר"מ סעיף ח': "וישמש באימה וביראה כמו שכתוב על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד".
[4] שם סעיף ג': בני אנוסה. ועיין משנה ברורה שם ס"ק י"ד: "אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו".
[5] הכוונה לגמרא שנפסקה להלכה שאדם צריך לפקוד את אשתו לפני יציאתו לדרך משום שהיא משתוקקת אליו.
[6]כלומר, עקב מעמדו הרם של בעלה מבחינה תורנית, האישה מסתפקת במועט ואינה זקוקה להתנהגות אחרת ביחסי אישות.
[7] האם הסטייפלר שולל כאן אהבה רומנטית? ייתכן שכן, אך אני מבין את דבריו שאהבת האדם לאשתו אינה רק אהבה מינית של גבר לאישה אלא מבוססת על חברות. האישה היא החברה הכי טובה של בעלה. אך ברור שיש להם ממד נוסף המתבטא בכך שיש ביניהם תשוקה ואהבה מינית. האיגרת של הרב למעשה שוללת אהבה המבוססת על מיניות בלבד, ומדגישה את האלמנטים החבריים בזוגיות.
להרשמה לרשימת התפוצה שלי לקבלת תכנים בנושאים של זוגיות ומיניות לחצו כאן