ובו בזמן התכנסה לאסיפה שארית הפליטה של ספרי ישראל. אמרו עליהם, שאמרו להם ששומרי הבקעות הם שהקדימו ואספום פה, באופנבך שעל המיין. הביאו הנה שרידיהם מערי היהודים שנתרוקנו. בחוץ היה הבניין הגדול של א. ג. פארבן מוקף חומה; רק שער הבניין צופה היה על מימי נהר המיין, ובפנים, במחסנים של גוש-התיבות בן בן שלוש הקומות היו הספרים ארוזים-טמונים כבארונות מתים; הם מילאו ארונותיהם של האולמות בכל הדיוטות ובמרתפים. זה ימים רבים מונחים היו פה הספרים, קשובים לקול כרסום העכברים ההולך בדפיהם.
עכשיו, ידעו, עומד הוא להיערך, משפטם. בינם לבין עצמם יישפטו. מן הקומות, מן המרתפים, מעל ומתחת – ננערו, קמו; מן התיבות יצאו והנה התקבצו ובואו אל האולם התיכון. על כל הספסלים, שורה אחר שורה, פרושים היו, פתוחים ספר ספר. הייתה דממה; דף לא זע, רוח קלה לא עברה בהם. כולם, מוכנים ומזומנים, המתינו, ערוכים מן הבימה ומטה, עד השורה האחרונה, אשר בקצה האולם.
בראש האולם, לפני השולחן שעל הבימה, מונחים היו, כבדים, פרושים לרווחה, פתוחים – ספרים עתיקי יומין. הדפים העבים- הצבהצבים חבוקי כריכות עור מהוהות. הספרים הערוכים בשורות באולם האזינו ברעדה לרחש הדפים המתעלעלים על השולחן. הם ידעו כי נעדרים מהם ראשי הלומדים בעלי-הזקן המשוקעים בתוכם. שוב אינם. רבים מן הספרים רק חשו בקרבם, בעומק בין הדפים, אותן נימי שיער ספורות, לבנות או שחורות, שנשתיירו בהם מן הַזְּקָנִים שהיו תלויים מעליהם לפנים. הם ביקשו להיאחז בהן, עוצמה לשאוב מהן.
….
הם לא ידעו אם קובצו הנה כולם כדי לשוב ולפוקדם, לשוב ולהניחם אי שם על גבי עמודיהם של לומדים. הכל חוזר חלילה. שוב תהא תורה בישראל. או אפשר שהם האחרונים לכליה. עליהם להתקין עצמם לקידוש השם, לעלייה על המוקד.
הספרים עדיין חשו על גבם מגען הצונן של ידי-זרים שקיבצום הנה, הביאום מן הספריות היהודיות הרחוקות שנשמו. אלו אותן הידיים שהובילו את ההוגים בהם אל הדרך המוליכה אל הבקעה. לאחר שהאבידו כמעט את כולם, הקיזו כוחות הגוף מן השרידים, ואחרי כן – אף אותם הגיזו בתאים. הספרים חרדים היו עתה, שמא גם מהם, שניצלו מכל השריפות, יקיזו תחילה את עסיסיהם, ורק אחר כך יעלום קורבן-עולה על המוקד. הם חשו באותיותיהם שהשונא מבקש לחרוץ על-פיהם את גזר-הדין האחרון על הללו שתלי הקברים מעליהם כבר היו למישור.
פתאום התחילו קולות-רחש מגיעים מין הספסלים, מצידיהם השונים. ספרי ההיסטוריה הם שהיו דפיהם נהפכים ומתהפכים עתה. עד שלפרקי אופנבך הגיעו. שמעו ספרי הקודש, נזכרו, כי כאן, על אדמת העיר הזאת, אשר בה קובצו יחדיו, ישבו המסית ומדיח יעקב פראנק ואנשי כיתתו. מומרים אלה ביקשו פה, באופנבך, להביא קץ על כור מחצבתם. באדמת המקום הזה טמונות עצמותיהם. ספרי ש"ס בארונות ועל המדפים מסביב כבשו נשימתם. הם חשו את להט האש הפושה בהם. הם נזכרו ריח מוקדי-האש שלתוכם הושלכו בעטיו של אותו מומר. הם חששו, שמא עוד מעט תתלקחנה השלהבות לרגליהם. לא בכדי כִּנְסָם השונא באלה המרתפים.
פתאום נזכרו שהם קובצו הנה לתוך מחסני א. ג. פארבן. אלה שבהם התקינו את גז הציקלון אשר הפריח נשמות כל גופי היהודים מתוכם. עדיין מוחש כאן ריח הגז. הוא ממלא את כל האולמות. אפשר שעוד מעט יבוא הגפרור שיבעיר את החלל מסביבם. כולם בעשן יכלו פה.
הספרים התחילו מתקינים את עצמם לקידוש השם. הספרים עתיקי-היומין שעל שולחן הבימה מעיינים היו עתה בתוך עצמם. עוד מעט ייקראו אל השולחן מתוך שורותיהם ספרי הרבנים והחסידים עדותם להעיד. הללו, מרוב מורא, התכווצו בתוך עצמם, כמימי המיין השוטפים בחוץ. הם השתפלו תחתם, למען תעבור הדממה מעליהם.
…
נקבצו פה דפים שנאספו יתומים מן החוצות. אין הם יודעים מוצאם מהו. הם ממתינים שיהיו מעיינים בהם; שיהיו פוסקים למי שייכים הם. הספרים שבְּחֻבָּם חסו שוב אינם קיימים.
נאספו גם לוחות ריקנים של עור ישן ואותיות דפוס מוטבעות בהם. ספריהם הוצאו מתוכם, אבל שמותיהם נשארו, מזוהבי אותיות, חתומים בהם. אין להם מי לחבקו. ספרים מפורמים, מפורדי דפיהם, ללא לוחות, נכספים להיאסף אל קרבם.
….
נשמעה סברה, שאין המשפט יכול להיפתח, שכן מזמן שנכחדו הלומדים אין קול לה לתורה. הספרים כולם בְּאֵלֶם הוכו.
דבר אחד כבר אל-נכון נודע, כי בראש ישבו במשפט, לצד ארבעה הטורים – הנודע ביהודה והרמ"א. הם יעיינו בש"ס וברמב"ם ובספרי החורבן היהודיים.
נודע, כי ספרי המוסר הם הם היו התובעים במשפט. הם יעמדו משמאל השולחן; מחכים לשמש כמליצי-יושר ספרי-החסידים, ובראשם הספר הקטן של הרביים שלי, נועם אלימלך. כל אלה מימין מבקשים להתייצב.
הספרים את עצמם עתידים לשפוט כאן. עדיין לא נודע ריבו של מי יריבו, אלא אם כן של כלל ישראל: התורה לא עמדה לימינם של ישראל.
…
ביקשו לקרוא אל המשפט את ספרי הקבלה של האר"י; אלו שחזו מראש את הכל את הקץ. רק חזיונות חבלי ימות-המשיח שבספרים אלה נתקיימו. אחרית-הימים לא באה.
נפלה הברה, שצעירי הספרים רוצים שיהיו כולם גוזרים על עצמם כליה לדעת; מבעירים אש בעצמם, למען יישרפו בלהבות ולא יפלו בידי זרים, להיתרגם ללשונותיהם. את מחבריהם זרים הכחידו, ועתה חפצם לרשת חכמתם, אורח-חיים ללמוד ממנה.
ספרי-הקודש הזהירו מפני איבוד עצמם לדעת, חלילה. מפני איבוד חלקם לעולם הבא. זו לא דרכינו! הם יעצו לספרים להסתגר בתוך עצמם; להיכלא בתוך האותיות. לא להביא כל זר בסודם.
הספרים שלמעלה, על פני שולחן הבימה, נינועו דפיהם בחומרת-אזהרה, כאילו נשבה בהם רוח. הוחש בהם כעסם המוצבר של דורות תלמידי חכמים. אין הם יכולים לתפוס כל אלה הדברים הקלים. ייאוש כזה יאה הוא לספרים חיצוניים, ואינו יאה, חלילה, לתורת חיים, שכל מילה שבה מורשה היא מחמשת חומשי תורה.
הם ביקשו לקרוע קריעה בדפיהם. אוי לאוזניים שכך שומעות! בלא יהודים, חלילה, אובדת דרך התורה. מסובכת בתוך עצמה.
כנגד זה ידעו, כי כל קרע עכשיו – הוא הוא איבוד עצמו לדעת.
ביקשו לתבוע דרך ארץ. יושלך הס! מונחים כאן ספרי ש"ס עתיקי-יומין, דפיהם מנוטפי חלב. זכור להם, כיצד אבות-אבותיהם נשרפו במוקדי פריז ואנקונה. לאחר כל השריפות שבו ונקהלו יחדיו. אמרו עכשיו לקרוא לשולחן את ספרי הגמרא; הם הם ראשונים לעדות יהיו. עיני כל מופנות היו רגע אליהם.
….
הקטגורים תבעו לסלק מן המקום כל ספריהם של יהודים שנכתבו בלעז – גם את נגד אפיון. אלה למען זרים נכתבו. מה שאין כן ספרים בלעז שלמען יהודים נכתבו; התיבונים ותלמידיהם תרגמום אחר-כך ללשון הקודש.
קול בכי נשמע בדממה מן הספסלים ומן המדפים הצדדיים. בכו אלפי ספרים של מתבוללים יהודים שנכתבו בכל מיני לשונות. הם ביקשו לטעון שבבחינת תינוק שנשבה הם: אף הם מצאצאי רוח ישראל. לכן בכל המוקדים שרפום. אם לא יכניסום הנה, חלילה, את שני העולמות יאבדו הם. בכף הקלע יטולטלו.
נודע, כי לפסק-דינם האם מחכים פה גם אותם ספרים יהודיים של הומור וקלות דעת, העלולים להביא לידי הוללות. ספרי המוסר מבקשים לדחותם.
…
ספרי האהבים פורצי-הגדר עצמו עיניהם. הם בושו להביט אל הספרים שקיימו טהרתם ללא רבב, כבתולות צנועות, ספרי צאינה-וראינה וסידורי קורבן מנחה עתיקי-היומין. אלה בשלום יצאו מכל ניסיון. הם חשו את עצמם כנגד אלה כמלאי נידה.
…
פתאום נתגלה לפניו סוד גלותם של ישראל. ישראל, שמשועבדים היו אלפי שנים, נשארו בני-חורין בתוך-תוכם בזכות התורה נחלתם. כל שאר האומות, משהוכנעו, נעשו עבדים גם בתוך-תוכם. בכוח התורה שבלב ישראל לעולם בן חורין הוא.
—-
לייב רוכמן (1918-1978) היה שריד שואה מהעיר מינסק מזובייצקי (מזריץ', בפי יהודי העיר). הוא עבר את מדורי הגיהנום של המלחמה, עלה לארץ, כתב ויצר כאן. הוא כתב מספר ספרים, ביניהם את בצעדים סומים על פני האדמה (תל אביב 1976). אהרן אפלפלד כתב עליו: "מה הייתי עושה באותן שנים בלי רוכמן. הוא אולי בין היחידים, יוצאי השואה, שהסבל לא טשטש את צלמו היהודי…מורים גדולים היו לי. עם רוכמן עשיתי את כברת הדרך הארוכה ביותר" (מתוך דבר אחרון לספר "בדמייך חיי" שיצא בהוצאה מחודשת של ספריית כרמל, ירושלים תש"ף. עדכון התרגום מיידיש נעשה על ידי בתו של רוכמן, המשוררת רבקה מרים).
באופנבך גרמניה, היתה נקודת איסוף מרכזית במגזר האמריקאי של גרמניה עבור ספרים, כתבי יד וחומרי ארכיון שנבזזו, הוחרמו או נלקחו על ידי הצבא הגרמני או הממשל הנאצי מהמדינות הכבושות במהלך מלחמת העולם השנייה. השם הרשמי היה: Offenbach Archival Depot.
לייב רוכמן מתאר בצורה דמיונית את השיח בין אלפי הספרים היהודיים שהובאו לאופנבך על ידי הצבא האמריקאי.
אני מדריך בפולין כבר כמעט שני עשורים. אני קורא, לומד וחוקר ללא הרף את השואה. התיאור של הספרים היתומים, בלי היהודים שלהם, על ידי רוכמן, תפס אותי יותר מהרבה טקסטים אחרים. הספרים הם נושאי הרוח של העם היהודי לכל דורותיו. יש ספרי קודש ויש ספרי חול. יש ספרי הלכה ויש ספרי מוסר וחסידות. הרוח של העם היהודי לאורך הדורות מצא את ביטויו בספרים. כמאוהב בספרים, הרגשתי את צער הספרים בפרק בספר של רוכמן על אופנך, וביקשתי להביאו לפני הקורא.
הבקעות הוא כינוי של הסופר למחנות ההשמדה.
הפרק השלם הוא ארוך יותר ממה שניתן להביאו כאן, והוא נמצא בעמודים 197-225 בספרו הנ"ל. כדאי לקרוא את כל הפרק.