סוטה דף ג' ב
בשנים האחרונות, התפרסמו בציבור דבריו של רב חסדא שהם הדרכה זוגית לבנותיו (שבת קמ). פחות מוכרים הם דבריו הבאים (סוטה ג ב):
א"ר חסדא זנותא בביתא כי קריא לשומשמא. וא"ר חסדא תוקפא בביתא כי קריא לשומשמא. אידי ואידי באיתתא, אבל בגברא לית לן בה.
תרגום (על פי רש"י): אמר רב חסדא: זנות בבית הוא כמו תולעת האוכלת ומחרבת את הבית. ואמר רב חסדא: כעס בבית הוא כמו תולעת האוכלת ומחרבת את הבית. שניהם באישה (כאשר האישה היא שזינתה או יש בה כעס, אבל בגברים זה לא נכון (כלומר, לא גורם להחרבת הבית).
רב חסדא אומר שאם האישה נואפת בבעלה או שהיא משליטה טרור של כעס בבית היא גורמת להחרבת המשפחה. אבל אם הגבר נוהג בכך, זה לא גורם לאותה חורבה.
רש"י כך מסביר את הפער:
ד"ה באיתתא. כשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים.
כיון שהאישה אחראית לבית, כאשר היא מזניחה את הבית או לא מנהלת אותו בצורה טובה, היא גורמת להחרבת הבית. שימו לב, שרש"י מדגיש את מימד ההזנחה. כאשר האישה לא נאמנת לבעלה, אז מתוך ההזנחה של הבית, הבית ייחרב.
רש"י נקט גישה מסויימת להסביר את הסיבה להחרבת הבית כאשר הוא בפועל מסביר רק את הטעם של זנות ולא של כעס, על אף שפתיחת דבריו הוא התייחס גם לכעס.
קשה מאד בימינו לנסות להסביר את הפער הזה אלא בפער במעמד האישה בזמנם של חז"ל. הגבר היה יוצא ובא מהבית. בפועל, בזמנם של חז"ל, אין לאישה שום מעמד כלכלי עצמאי וכל מה שקנתה אישה, קנתה בעלה (גיטין עז ב). זה על דרך הכלל, על אף שיש יוצאים מן הכלל.
לכן, האישה היא הבית, מתחילתה ועד סופה, עד שסתם אישה נקראה "בית" בחז"ל.
לכן, רב חסדא אומר, שאם האישה אינה נאמנת לבעלה, הרי בפועל היא זאת שמחריבה את הבית.
מצב זה דומה מאד למציאות בימינו של חברות פטריכאליות, כגון: בהודו, בארצות האיסלם ועוד. באותן ארצות שבהם האישה השיגה עצמאות כלכלית ומעמד עצמאי, הרי המחוייבות של הבעל למוסד המשפחה הוא לא שונה מאשר האישה.
בימינו שיש לנו הרבה יותר מודעות גם לאלימות במשפחה, כולל אלימות מילולית, אנו מבינים שגם הכעס של הבעל הוא המחריב משפחות.
בזמנם של חז"ל ועד הדור הקודם, האישה היתה כנראה סובלת בשקט את הזעם של הבעל. לעומת זאת, אם האישה היתה משליטה שלטון של כעס וטרור בבית, הרי רב חסדא רואה בזה את חורבן הבית.
אין הדבר הזה סותר בכי-הוא-זה את החומרה הרבה שחז"ל ראו את מידת הכעס של האיש, עד שאמרו עליו שהוא כעובד עבודה זרה ושופך דמים (שבת קה ב, רמב"ם, הלכות דעות פרק ב הלכה ג). אך ספציפית לבית, זו אחריות האישה.
גם בנקודה זו, קשה לנו לחיות היום בשלום עם דברי רב חסדא.
ואולי איננו צריכים.
אינני רוצה או יכול ללכת בדרכם של חכמים של סוף המאה ה-19 ולכתוב בצורה אפולוגטית בניסיון לתרץ את דברי רב חסדא בתירוצים דחוקים. כל מי שחושב שאפשר ליישם כל מילה בש"ס בבלי לימינו אנו, משקר את עצמו ואת שומעי לקחו. הדוגמאות הן רבות מאד: הנחיות רפואיות שהיו נכונים לימיהם ולא לימינו, הנחיות לאמונות תפילות, מנהגי נימוסים (כגון: אכילה בהסיבה, שתי ארוחות ביום, שינה בעירום) שהיו נוהגים ברומא או ביון ולא היום ועוד ועוד.
למדתי ולימדתי אלפי שעות של תורות של חז"ל המנחות ומנהיגות את חיינו כיום. ככלל, התורה היא נצחית ואני מתפעל כמה חכמה עצומה יש בדבריהם הנכונים ומחייבים אותנו עד היום. אך ביחד עם זה, יש דברים שקשה לנו להלום אותם.
אז איך מבדילים? איך מחליטים מה רלוונטי ומה לא? אכן, לא כל אחד רשאי לעשות את זה ובוודאי לא אנכי הקטן. אך כאשר נסמכים על גדולים מאיתנו או רואים שכל עם ישראל נוהג אחרת, אז כך מכריעים.
היום ברור ופשוט בעיני כל אדם ישר שבגידה של איש לא מתקבלת ולא מובנת, בדיוק כמו בגידה של אישה. לכן, אין לנו ברירה אלא לומר את הדברים הבאים:
אין לי שום ביקורת על חז"ל או רב חסדא במקרה זה. הוא אמר דברים שהיו נכונים לשעתם ולזמנם ולמאות רבות של שנים לאחר מכן. אין אנו יכולים או אפילו רוצים לבקר חברות קדומות. אנו לא יותר טובים או חכמים מהם. אנו פשוט אחרים. אנו נלך לאורם של רובם המוחלט של דברי חז"ל ויש מעטים שנאמר עליהם שאנו כרגע לא מבינים אותם ולא מכילים אותם בחיים שלנו.
תוספת למצטיינים
אנו הסברנו עד עתה את הגמרא הנ"ל על פי גדול הפרשנים, רש"י.
אך מי שלא יכול לקבל את דבריי לעיל על חוסר אפשרות של הזדהות עם חלק מדברי חז"ל, יוכל למצוא מזור בדברי המאירי.
בית הבחירה המאירי (מאחרוני הראשונים) הסביר את דברי רב חסדא בצורה פרקטית בלבד, וכך הפער בין גברים לנשים מצטמצם מאד:
לעולם יזהר אדם שלא לישא אשה הפרוצה בעריות שלא יכניס עצמו לידי ספק איסור עריות ולא עוד אלא שנמצא גורם לעצמו להיות נכסיו יורדין לתמיון משל הדיוט זנותא בביתא כי קריא לשומשמנא ר"ל תולעת הנברא בגרעין השומשמין שהוא נברא מתוכו אין אדם מרגיש בו עד שאכל את כלו ולא נשארה אלא הקליפה לבד כך כל שהאשה מתעסקת בזנות מרבה בהוצאות לניאופיה בהתעלמות בעלה ואינו מרגיש בדבר עד שממונו כלה וכן אמרו תוקפא בביתא כי קריא לשומשמנא ר"ל כשהאדם מכעיס אשתו ביותר מדאי היא מתרשלת בשמירת נכסיו והממון מתנונה והולך עד שכלו כלה:
בית הבחירה אומר שמסיבות תועלתיות כלכליות כדאי לאדם לישא אישה צנועה ולא עם נטייה לניאוף, כיון שאישה נואפת תאבד את כל הכסף שלו במזימות שלה. לגבי הכעס: הוא מטיל את הכעס על האיש: אסור לאיש להכעיס את אשתו, כיון שבתגובת נגד, היא לא תדאג לבית שלו.
שני דברים עשה המאירי: א. לגבי אישה נואפת הוא שינה את הגמרא לכך שלכתחילה כדאי לאדם לא לישא אישה נואפת, ולא בהתייחסות למעשה ספציפי של ניאוף שקרה אחרי הנישואין. ב. האזהרה של רב חסדא מתייחסת למשהו מאד משני: הוא יאבד את הכסף שלו. הוא לא מביע עמדה עקרונית מוסרית נגד הניאוף, על אף שזה ברור שזה לא בסדר. ועתה אנו מבינים למה רב חסדא מטיל את זה רק על האישה ולא על האיש: כיון שאם האיש נואף, ממילא הכספים באחריותו ולכן זה לא יביא להתרוששות שלו.
אם כן, לפי המאירי, כנראה גם בדור שלנו אנו יכולים להזדהות עם דברי רב חסדא, לפחות בחלקם.
[שני פרשנים אחרונים הסבירו את דברי רב חסדא בצורה סגולית. גם המהרש"א וגם המהר"ל פירשו שכאשר יש זנות בבית, אז אין ברכה בבית וכך הבית מתרושש. אבל לדבריהם, אין להסביר למה הזנות הוא רק של האישה ולא של האיש. וב"ה כיוונתי לקושיית ה'שפת אמת' על המפרשים הנ"ל ולא נחה דעתי בתירוצו].
תודה