שלום לכולם!
פעמים רבות אני נשאל על הנושא של הוצאת זרע לבטלה. הנושא מעסיק גברים ונשים רבים וזה אחד הנושאים המיניים המרכזיים המעסיקים את חיינו, כפרט וכזוג.
לפני כמה זמן קיבלתי מכתב עם שאלות מפורטות וקשות על איסור הוצאת זרע לבטלה. אני מביא לפניכם את השאלות בלשון השואל ואת התשובות שהשבתי לו.
הריני להזכיר את מאמרי בשם "הוצאת זרע במסגרת יחסי אישות", שבו עסקתי בהיתר להוציא זרע במסגרת יחסים זוגיים בזמן שלא ניתן לקיים יחסים "רגילים". אני מזכיר את זה כאן כדי שהוצאת זרע לא תשמש כעילה לקיום יחסים כואבים או במסגרת בעיות אחרות.
באהבה,
הרב רפי
שאלו את הרב: שלום רב, ברצוני לשאול על אוננות ושז"ל.
א. מדוע איסור זה לא הוזכר מעולם בתורה שבכתב?
ב. מדוע הנביאים שהזהירו מפני עבירות רבות, אף פעם לא הזהירו על איסור זה?
ג. מדוע איסור זה אינו מוזכר במשנה?
ד. מדוע האיסור הזה מוזכר לראשונה בתקופת האמוראים?
ה. האם האיסור מדאורייתא? דרבנן?
ו. אם יש פה איסור – מה העונש?
ז. אם יש עבירה – מה דרכי התשובה? וכיצד מכפרים? באיזה קטגוריה העבירה נכללת? קלות? חמורות?
אם הלכה – נקבל, ואם לדין – יש תשובה.
הדבר תמוה שיש איסור שלדעת הזוהר אין עליו תשובה (דבר תמוה בפני עצמו ורבים העירו על כך), והוא האיסור החמור ביותר, אבל אין עליו עונש (מלקות / מרדות), אי אפשר למקם אותו בעבירות קלות או חמורות. דברי חז"ל בנושא זה באים בצורת מדרש, ללא דיון, פשוט אסור ובבטויים קשים ('חייב מיתה' לדוגמא).
לכן, אני סובר שאין איסור לאונן ולהוציא שז"ל – האם יש אמת בדבריי?
—
עד כאן השאלה.
תשובתי:
שלום לשואל,
שאלות רבות וגדולות שאלת ולכן תשובתי התעכבה זמן רב.
איני יודע אם דבריי יניחו את דעתך, אבל אני אכתוב את מה שנראה לי לאמיתה של תורה. המקבל, יקבל ושערי מחלוקות לא ננעלו.
אשתדל לענות על ראשון ראשון.
א. מדוע איסור זה לא הוזכר מעולם בתורה שבכתב?
אכן, האיסור לא נזכר בספר שמות-דברים בצורה מפורשת. אך הגמרא ראתה בפרשת ער ואונן בספר בראשית (לח א-י) כמקור לאיסור. וכך כתוב בגמרא במסכת נדה דף יג ע"א:
א"ר יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' (את) אשר עשה וימת גם אותו.
רבי יוחנן ראה בסיפור של ער ואונן בספר בראשית מקור לכך שאסור להוציא זרע לבטלה. עדיין יש מקום לדון על הפרשנות של מעשה ער ואונן, האם אכן החטא שלהם הוא בהוצאת זרע לבטלה ובאיזה סוג של הוצאת זרע לבטלה. גם דבריו של רבי יוחנן אינם לגמרי ברורים. האם הכוונה גם לרווק שממילא לא מקיים עדיין מצוות פרו ורבו? האם זה רק באדם שאמור לקיים מצוות פרו ורבו או מצוות ייבום כער ואונן – האם זה החטא, אבל אדם אחר פטור או אף מותר?
אמנם בפרשנים ובראשם רבינו רש"י משמע שהאיסור חל על כל אדם, גם רווק וגם נשוי. כיון שההקשר שם בגמרא הוא אדם נשוי הבודק עצמו תדיר שמא יצא ממנו זרע (לענייני טהרה) והגמרא מתנגדת לבדיקות אלו. כך כותב רש"י שם:
ובאנשים – שבודק עצמו תדיר באמתו שמא יצא ממנו קרי.
תקצץ – שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה.
המשנה והגמרא אומרים שאיש הבודק עצמו תדיר: ידו תקצץ. אין הכוונה כפשוטה, אבל החריפות של הדברים מראים את חומרת המעשה בעיני ההלכה.
לסיכום: אמנם אכן, אין הדבר מפורש ללאו מהתורה, ואכן רוב מוני המצוות העיקריים לא מנו את זה כאיסור דאורייתא, כגון: רס"ג, רמב"ם, רמב"ן וסמ"ג. אך, האיסור הוא מדרבנן ומקורו במשנה ובגמרא.
ב. מדוע הנביאים שהזהירו מפני עבירות רבות, אף פעם לא הזהירו על איסור זה?
כאמור, האיסור הוא מדרבנן ולכן לא מוזכר בנביאים. אך גם כאן, הגמרא הנ"ל ראתה מקור בנביאים לאיסור:
רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר: "הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים", אל תקרי שוחטי אלא סוחטי.
רבי יצחק ורבי אמי דורשים בדרך דרוש את הפסוק מישעיה נז ה. הפסוק מדבר על חוטאים ששוחטים ילדים. האמוראים הנ"ל דורשים את זה על המוציאים זרע בפעולה של סחיטה מהאיבר. הזרעים שהולכים לאיבוד הם ילדים פוטנציאליים ולכן הם מדמים הוצאת זרע להריגת ילדים.
אמנם דרשה זו היא בדרך דרוש בלבד ובוודאי אינה פשט הפסוק, אך כאמור האיסור הוא איסור דרבנן שהם מצאו לו סמך בנביאים.
ג. מדוע איסור זה אינו מוזכר במשנה?
כאמור לעיל, האיסור אכן מוזכר (נדה יג א).
ד. מדוע האיסור הזה מוזכר לראשונה בתקופת האמוראים?
כפי שכתבנו האיסור מוזכר כבר במשנה. אך גם לו היה זה רק מהגמרא, הרי מפיהם אנו חיים וכל עולם ההלכה שלנו בנויה על פרשנותם ודברי תורתם. גם מצוות דאורייתא נקבעות לפי הדרשות והפרשנות שלהם ובוודאי מצוות דרבנן.
ה. האם האיסור מדאורייתא? דרבנן?
האיסור הוא איסור דרבנן לרוב מוחלט של הפרשנים והפוסקים. יש הסוברים שהוא איסור דאורייתא, כגון בעל הסמ"ק וכך הוא כותב בספר מצוות קטן, מצוה רצב:
שלא להשחית זרע כדכתיב (שמות כ') לא תנאף לא תהנה לאף (נדה י"ד) ובכל זה דרשו רבותינו (שבועות דף מ"ז) לא תנאף אזהרה לעוקב אחר המנאף, ובהשחתת זרע יש אזהרה של מיתה דכתיב וימת גם אותו.
דעתו היא דעת יחיד בין מוני המצוות שיש בכך איסור תורה, וכך העירו פרשני השולחן ערוך (ח"מ, ב"ש, על דברי השולחן ערוך (באב"ע, סי' כג) שהוז"ל היא העבירה החמורה בתורה:
כתב ח"מ בשם ספר החסידים אם מתירא שאל יכשל בא"א או בנדה ח"ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקור בימי החורף לפ"ז מ"ש בזוהר וכאן דעוון מוציא ש"ז חמיר מכל עבירות לאו דוקא:
לדעתם, אין זו העבירה החמורה בתורה ואף מותר לעבור עליה כדי שלא להיכשל באיסור תורה אחר. אם כן, חייבים לומר לדעתם שהוא איסור דרבנן. בנוסף למה שכתבנו לעיל, שמוני המצוות הראשונים הגדולים: רס"ג, רמב"ם, רמב"ן וסמ"ג לא מנו את איסור הוז"ל בספר המצוות שלהם.
ו. אם יש פה איסור – מה העונש?
יש איסור והעונש הוא ככל איסור של מי שעובר על מצוות דרבנן. אמנם, על בסיס הגמרא בנדה ובעקבות הזוהר, רבים הזהירו מהעונשים הצפויים למי שעובר על איסור זה. וכך כתב בשולחן ערוך אב"ע, סי' כ"ג סעי' ב:
אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר: ידיכם דמים מלאו, וכאילו הרג הנפש.
מקורו בגמרא הנ"ל במסכת נדה. אמנן הגמרא מזהירה ומפחידה, אבל זו דרכה כפי שהיא עושה במקומות רבים לגבי איסור גאווה, חנופה, לשון הרע, כעס ועוד ועוד.
לדוגמא:
- חנופה: (סוטה מב א): א"ר ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע.
- לשון הרע: כנ"ל ועוד: (ערכין טו ב): אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר… אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן… תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ועוד ועוד.
- כעס: (נדרים כב א): אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו. (שבת קה ב): "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה…
- גאווה: (סוטה ה א): א"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה… אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם…
אנו רואים שחז"ל התבטאו בביטויים חמורים מאד מאד כלפי מידות רבות שנמצאים באנשים מהיישוב, ביניהם רבנים ויודעי תורה רבים. איני מכיר הרבה יהודים טובים שלא חטאו או חוטאים בלשון הרע ורבים מהם אין בהם ממידת הענווה. ואף על פי כן, הם יהודים טובים המשתדלים לעשות טוב.
לפעמים הביטויים הם קשים ביותר כדי להרחיק אדם מהעבירה ואין הדברים כפשוטם, כיון שאם כן, לא הנחת בן אחד ללא מתום וחבורה מעונשים אלו, לאברהם אבינו.
ז. אם יש עבירה – מה דרכי התשובה? וכיצד מכפרים? באיזה קטגוריה העבירה נכללת? קלות? חמורות?
דווקא על שאלה זו איני רוצה לענות. אני סבור שכל אחד צריך לעשות את חשבון נפשו ולשאול רב המכירו או להתייעץ בצורה פרטית לגבי תיקון דבר זה. רבי נחמן מברסלב הקל מאד על התיקון: לומר את התיקון הכללי, לטבול במקווה ולתת פרוטה לצדקה. הוא לא דרש גלגולי שלג ולא להיכוות ברותחין. בעיקר, אני סבור שאל לאדם לייסר ולהלקות את עצמו על עבירה זו בימינו, כיון שדרך זו תוביל אותו לריחוק מעבודת ה', למחשבות רעות על עצמו ועל מדריגתו ובסופו של דבר, הוא עלול לאבד את מה שהוא כבר קנה לעצמו מבחינה תורנית ורוחנית.
סיכום דבריך:
אם הלכה – נקבל, ואם לדין – יש תשובה.
הדבר תמוה שיש איסור שלדעת הזוהר אין עליו תשובה (דבר תמוה בפני עצמו ורבים העירו על כך), והוא האיסור החמור ביותר, אבל אין עליו עונש (מלקות / מרדות), אי אפשר למקם אותו בעבירות קלות או חמורות. דברי חז"ל בנושא זה באים בצורת מדרש, ללא דיון, פשוט אסור ובבטויים קשים ('חייב מיתה' לדוגמא).
לכן, אני סובר שאין איסור לאונן ולהוציא שז"ל – האם יש אמת בדבריי?
אני מקווה שמובן מכל דבריי לעיל, לא רק שיש איסור, אלא זה איסור מדרבנן לרוב הפוסקים שאנו מצווים לשומרו ככל מצוות ואיסורי דרבנן: ברכות, תפילות, סייגים ועוד.
יותר מכך. מחיקת איסור הוז"ל היא מחיקה של מסורת ההלכה. אנחנו מחוייבים להלכה בצורה מוחלטת. ההלכה היא אור לדרכנו – היא המדריכה אותנו בדרכי העולם הזה. גם בעניין זה. מי שמחוייב להלכה ואיכפת לו ממה שיש להלכה לומר, לא יכול למחוק איסור זה מספר ההלכה שלו.
בברכה,
הרב רפי
להרצאה על שימור התשוקה המינית לכל החיים לחצו כאו