יום הכיפורים כיום ה"אהבה"

משנה תענית ד' ח':

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים,

שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ….

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.

וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). ..

ט"ו באב אני מבין. אבל יום כיפורים?

מה כל כך טוב ואיך ניתן להשוות את יום כיפור לט"ו באב ואיך כל זה מתחבר לשידוכים?

זו השאלה הגדולה על המשנה הזאת.

אבל קרה משהו ביום כיפור שלא קרה באף יום אחר:

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה (יומא נ"ד א). רש"י כותב במקום: הכרובים – מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה.

דווקא ביום הזה נתגלה לעם ישראל מראה של זכר ונקבה ורש"י מדגיש שהם היו מחובקים (זה לא כתוב בפשט הגמרא).

מקור אחר מוכר מאד מדבר על השכינה שבין אישה ואישה: דריש רבי עקיבא: איש ואשה זכו – שכינה ביניהן (סוטה יז א).

הרב פרומן אמר את הדברים הבאים:

יש הרבה אנשים שמחפשים את אלוקים. איפה הוא נמצא: במלחמה, בבית המקדש, בבית הכנסת או בטבע? אבל התשובה של הזוהר היא שאלוהים נמצא בין איש לאשתו. הוא מביא מסורת אתיופית שפגישת יוסף עם אחיו אירע ביום הכיפורים. יום החיבור והאחדות (חסידים צוחקים מזה עמ' 66).

אז איפה השכינה? היא ברווח הקטן שבין איש לאשתו. בכיסופים של זה לזו, בחיבוק של זה לזו ובאהבה שיש ביניהם. זה הקשר בין ט"ו באב, יום מציאת הזיווג, לבין יום הכיפורים: יום החיבור של ישראל, רבונו של עולם והאדם עם עצמו.

אנחנו נשואים לאיש או אישה, ומאותו רגע שהתחתנו אנחנו בכיסופים. למצוא חן בעיניו, לעשות את רצונה, להתחנף, לחייך, לקבל חיוך בחזרה, להעניק, לתת וגם לקבל.

איך משמרים את אהבת הנעורים הזאת לאורך שנים: זו עבודה של כיסופים ועבודה שאנו צריכים להתמיד בה כל חיינו.