נהגו בעם ישראל שאישה מסתירה את ליל טבילתה מפני בני ביתה וחברותיה.
עד כמה זה מחייב, האם יש מצבים שכן יש לשתף, ולמי מותר לשתף במועד ליל טבילה?
תשובה:
כתב הרמ"א[1] ביורה דעה הלכות נדה סי' קצח סעיף מח:
יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, וכן נהגו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם; ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה: ארור שוכב עם בהמה (דברים כז, כא).
הגר"א היפנה לגמרא בעירובין נה ב כמקור להלכתו של הרמ"א:
אמר רב יהודה אמר רב: יושבי צריפין והולכי מדברות – חייהן אינן חיים, ונשיהן ובניהן אינן שלהן. תניא נמי הכי, אליעזר איש ביריא אומר: יושבי צריפין כיושבי קברים, ועל בנותיהם הוא אומר ארור שכב עם כל בהמה. מאי טעמא? עולא אמר: שאין להן מרחצאות, ורבי יוחנן אמר: מפני שמרגישין זה לזה בטבילה. מאי בינייהו? – איכא בינייהו נהרא דסמיך לביתא.
הגמרא אומרת שיושבי צריפין (אנשים ללא בית קבע) בנותיהן אינם שלהן. כאחת הסיבות, רש"י שם כותב את הדברים הבאים:
בטבילה – שאין להן מקוואות, והולכות הנשים לטבול במקום רחוק, וקוראה לחברתה ומרגישין השכנים, ויש רשע רודף אחריהן ומתייחד עמהן, ותנן: (קידושין פ, ב) לא יתייחד אדם עם שתי נשים.
לפי רש"י בניהם אינם שלהם כי הן טובלות במקום רחוק, ובגלל שהן הולכות ביחד עם חברה, יש אדם שמרגיש בזה הולך אחריהן ונואף איתן.
לעומת רש"י, הרמ"א לא התייחס לחשש ניאוף אלא לעצם הפרסום שיש בו פגיעה בצניעות ובאינטימיות בין בני הזוג, ולכן זה נקרא מעשה בהמה.
הגר"א גם היפנה להגהות הראש שכתב:
ונ"ל בשביל זה נהגו הנשים להיות צנועות בליל טבילתן שלא לילך במהומה.
וזה ממש לשון הראש שאסור לאישה לילך במהומה – כנראה הכוונה שזה נעשה בצורה פומבית שהיא הולכת לבית הטבילה. וכן כתב בערוך השולחן.
מצד שני, ידוע בגמרא שנשים לא הסתירו את עבודת היותן נדות כמו שמובא בכתובת עב א:
כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: הוחזקה נדה בשכינותיה, בעלה לוקה עליה משום נדה.
רש"י אומר שם:
הוחזקה נדה בשכינותיה – שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה.
בעלה לוקה – אם התרו בו וכי האי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכינותיו שהוחזקה נדה.
הגמרא מדברת על אדם שבא על אשתו שאמרה לו שהיא טהורה על אף ששכנותיה ידעו שהיא טמאה. איך הם ידעו? כי בזמנן הנשים לבשו בגדים מיוחדים בזמן הנידה וכך כל חברותיה ידעו שהיא נדה.
זה עדיין לא אומר שהן ידעו מתי ליל טבילה. אבל למעשה זה לא מסובך מדי לשים לב מתי היא התחילה ללכת עם בגדי נדה ולעשות חשבון בהתאם. בוודאי ביום למחרת ליל טבילה, שאז היא הופיעה בבגדים רגילים.
אם כן, יוצא שבזמן הגמרא, נשים אחרות ידעו מתי אישה טהורה ומתי לא ולא הסתירו את זה.
אז איך נתאם בין דעתו של הרמ"א לבין הגמרא בכתובות? נראה שיש הבדל מהותי בין "לילך במהומה" לבין להסתיר לחלוטין את הטבילה. אישה צריכה להצניע את טבילתה ולא לפרסם את מועד הטבילה, וכך הבין הרמ"א את חובת ההסתרה[2]. הרי הרמ"א בעצמו בהמשך ממליץ לאישה לפגוש אישה אחרת אחרי טבילתה, לפני שתראה בעל חי טמא (שו"ע יו"ד סי' קצח מח):
יש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה.
לפי פשט דבריו, אישה יכולה לראות אישה אחרת בזמן שיוצאת מהטבילה ממש (על אף שניתן לפרש שהחברה לא יודעת מהטבילה, אבל לא משמע כך מפשט דבריו).
הרב שלמה לוי, בספרו "שערי אורה" (עמ' 183) העיר על דברי הרמ"א:
דברי הרמ"א הם יוצאי דופן בחריפותם. הסיבה לכך נעוצה בחשיבות הרבה שייחסו חכמים לצניעות בתשמיש וכל הקשור בכך.
דברי הרב שלמה הם הערה לכך, כמה באמת צריך להצניע את הטבילה, ולא נזוז מזה.
הרמ"א בשו"ת הנ"ל דחה את הדעה שאישה חייבת ללכת למקווה מבעוד יום, אף אם יידעו על טבילתה, והתיר לה ללכת בלילה, כדי להצניע את הטבילה. הוא אף התיר בשל כך לדחות את המנהג של אותו מקום, ואתייחס לזווית זו של הרמ"א בהמשך.
וכך הוא כתב בשו"ת הנ"ל:
ואחר זה נאמר שכדין הורה הגאון מוהר"ר ר' יודא במה שהתקין בוויניציא"ה שהנשים יצאו לטבילתן בלילה ויחופו עצמן שעה אחת. שמאחר שמקום דחוק להם וכל ישראל אשר לשם יושבים בגורן עגולה כאשר שמעתיכו[3], אי אפשר להנצל שבזמן שבנות ישראל יוצאות לטבילתן כל העיניים צופות בהן ואין יכולות להצניע טבילתן.
הרמ"א מתאר מציאות בוונציה, שהדרך למקווה היה במקום פומבי ממש, וכל מי שעברה שם בעוד יום, צפו בה רבים. לא רק חוסר צניעות יש בכך, אלא בושה לאישה. ועל כן, פסק שנכון לדחות את המנהג ולהתיר לנשים ללכת לטבול בלילה.
ביחד עם זה, מה קורה כאשר אישה חייבת סיוע כדי להגיע לטבילה או כאשר מתארחים אצל ההורים בשבת וכד'?
כמה שנים לאחר נישואינו, אשתי ואני עם שלושה ילדים יצאנו לשליחות בחו"ל. במקום השליחות שלנו היה מקווה קפוא עם מים קרים בלבד. בלית ברירה בחורף המושלג של אוקראינה, אשתי וחברתה ונהג נכרי נסעו 6 שעות למקווה המחומם הקרוב. לולא זה, היא לא היתה יכולה לטבול. אם כן, ברור שיש מצבים שאישה אחרת (וגם אלו שארגנו את הנסיעה) ידעו על זמן הטבילה.
וכך כתב בשיעורי שבט הלוי (סי' קצח סעי' מח ס"ק ח):
וכל זה בחשש של פרסום, אבל משום יחידים כגון שנמצאים אצל ההורים או שההורים אצלם או שיש חתונה וכה"ג שהיא סיבה פרטית, יש להסתיר ככל האפשר, אך אין לדחות הטבילה משום כך, ובפרט שלא קיים פו"ר, ורבים טועים בזה.
שבט הלוי מחלק בין פרסום – שזה בוודאי לא צנוע ואסור, לבין ידיעת יחידים וסיבה פרטית. הוא כותב שרבים טועים בזה, כלומר מחמירים בהסתרה ודוחים את הטבילה – אבל למעשה אסור לדחות את הטבילה[4].
עוד כמה רבנים כתבו, כל אחד בסגנונו:
דברי ה"שערי אורה" הבאנו לעיל.
הרב אלישיב קנוהל ב"איש ואישה" כתב בסגנון זה (עמ' 131):
נוהגים להצניע את הטבילה במידת האפשר מאנשים שחיים בסביבתה. חז"ל גינו מאד את האישה שמפרסמת טבילתה, שכן יש בכך חוסר צניעות.
הרב פנחס כהן ב: Laws of Niddah and Taharat Hamishpacha כתב (עמ' 78-תרגון שלי):
בגלל שצניעות ערך עליון ביהדות חשוב שהאישה תסתיר את טבילתה מכל אדם חוץ מבעלה. אבל אם היא צריכה מישהי שתלווה אותה לטבילה, מותר לה לשתף את אותו אדם, כדי שלא תדחה את טבילתה.
הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה כתב בסגנון זה (עמ' 111):
למרות שנכון לאשה להצניע את טבילתה, אין לדחות את הטבילה משום כך. וגם כאשר בני הזוג מתארחים, והאשה אינה יכולה להסתיר את טבילתה, לא ידחו את הטבילה בלא הסכמה מלאה של שני בני הזוג.
לפי דבריו, ניתן לדחות את הטבילה, בהסכמת מלאה של שניהם. חידוש זה לא נכתב בשאר הפוסקים על אף שהוא מסתבר מבחינה הגיונית, אך משמע ששבת הלוי חולק על הסכמה זו מתוך שכתב שטועים בזה, משמע, שזה לא נכון לדחות.
בהערה 12 שם כתב ביחס לזוג שמתארח:
היו שהתירו לדחות טבילה ליום שמיני כדי להצניע את הטבילה משכנים וילדים גדולים (כפי אהרן ח"א יו"ד ט; רב פעלים ח"ב יו"ד לג). ויש שהתיר למוכרת, שאם תסגור את חנותה לפנות ערב יידעו הכל שהיא טובלת, שתדחה את טבילתה לליל שבת (יהודה יעלה יו"ד ריז). ובשו"ת בית שערים יו"ד רפ, דחה את דבריו בטענות חזקות. ונראה שהיתרים אלו נאמרו לתנאי החיים בעבר, כאשר חיו בצפיפות מרובה ופחות שמרו על הפרטיות ונטו יותר להתערב בחייו של הזולת. אולם כיום, שנעשה מקובל לשמור יותר על פרטיות, אין להתיר דחיית טבילה מחשש שירגישו בכך. ולכן כאשר זוג מתארח בבית קרוביו, לא ידחה מחמת זה את הטבילה, ואם ירצה לדחות, כל זמן שאין בכך הכרח, מוטב שיישאר בביתו ולא ידחה את הטבילה ומצוות עונה.
מדבריו עולה, שאם הזוג לא חייב להתארח בזמן שזה זמן טבילתה, עדיך להישאר בבית. אבל אם הם מתארחים, אין לדחות את הטבילה, גם אם המארחים ירגישו בכך, כפי שכתב בשבט הלוי.
כמה צריך להסתיר את ליל הטבילה מבני הבית?
גם כאן, נראה לי שהצניעות הפשוטה אומרת שבוודאי אין לפרסם את הדבר. אבל מצד שני, בזמננו שיש שיח הרבה יותר פתוח בין הורים לילדים על חינוך למוגנות ומיניות בריאה, הרי אנו רוצים שההורים יהיו כתובת לילדים שלהם לכל השאלות הסקרניות והאינטימיות שלהם ולא האינטרנט או חברים.
אני סובר שהגמרא עצמה בלשונה מחנכת אותנו ללשון זה.
מיטה בארמית של הגמרא נקראת " פּוּרְיָה " מלשון "פרו ורבו". אמנם רוב תשמישה של המיטה הוא לישון ועדיין חז"ל לא נמנעו מלהשתמש במונח שעניינו משהו אחר לגמרי. איך נראית המיטה שלכם בזמן האסור או בכלל?
יש כמה מנהגים בדבר זה. בחלק מהחסידויות ובתים החרדים המיטות של ההורים מופרדים באופן קבע. בחלק מהבתים הדתיים, המיטות תמיד מחוברות. איך יש גם אפשרות אחרת. בזמן האסור הן מופרדות ובזמן המותר הן מותרות. ואם זה יגרום לילד או לילדה לשאול על כך את האמא או את האבא – זה מצוין.
זו הזדמנות נפלאה להורה לפתוח נושאים אינטימיים עם ילדיהם, כאשר במציאות אחרת, קשה למצוא תירוץ לדבר על כך.
גם כאן, כאשר האישה יוצאת מהבית כדי לטבול, אם הילדים ישאלו לאן אמא הולכת, היא יכולה לומר שהיא הולכת למקווה. למה שמקווה לא יהיה דבר שאמא מדברת עליו עם בנותיה וחלק מהליכות בית יהודי, במקום דבר שצריך להתבייש ולהסתיר אותו. זה עדיין לא אומר שהילדים בהכרח יחשבו על מה ההורים עושים באותו ערב, כיון שלרוב, ילדים לא חושבים על ההורים שלהם במובנים אלו.
האם נכון לשנות מנהג שנהגו אותו שנים רבות – של הסתרת הטבילה גם מבני הבית?
הרמ"א דווקא בהלכה זו כתב בדיוק על כך. כאשר יש סיבה הלכתית טובה לשנות מנהג, אזי ראוי לשנות את המנהג – עיינו היטב בשו"ת הרמ"א סי' יט בחלק האחרון. גם היום, כאשר מעמד המשפחה בסכנה ויש חשיבות עליונה לחינוך הבנות על ידי האמא בדברים שהצניעות יפה להם, יש ערך שהאמא תדבר עם הבנות שלה על דברים אלו. ועל כן, אני סבור שיש דווקא עניין שהאמא תשתף את בנותיה בטבילתה. ראוי שיהיה שיח בין הורים לילדים שלהם בנושאי מיניות, וכיון שאנו מוקפים מסרים מיניים שליליים, ראוי שההורים יהיו כתובת לילדים שלהם בנושאים אלו, והמקווה הוא אחד הנושאים המרכזיים שאימהות צריכות לדבר עליו עם בנותיהם במובן חיובי.
מצד שני, דווקא כאן אני רוצה להביא ראיה הפוכה מהרמ"א בעצמו שניסה לשנות מנהג וחזר בו לאחר שהבין שזה לטובת שמירת המצווה.
כך מסופר בהגהות ספר לב העברי עמוד ב:
עוד שמעתי מעשה על רמ"א ז"ל כאשר בא לקראקא היה שם מנהג בזמן טבילת מצווה של אישה היה צריך הבעל מקווה (הבלן) לומר לבעל האישה בבית הכנסת מזל טוב, וכאשר בא הרמ"א לקראקא אמר בוודאי מנהג זה מנהג בורות וחציפות הוא וצווה לבעל המקווה שלא יעשה כזה עוד, ואחר איזה ימים הלך הבעל מקווה בשוק ופגע בו איש אחד ושאל לבעל המקווה ברוגז וכי אין אני בעל בית כמו שאר בעלי הבתים, למה לא אמרת לי מזל טוב, אמר לו מפני ב' דברים, א' מפני שציווה עלי הרב לא לעשות כן עוד, ועוד כי לא היתה אשתך כלל במקווה אתמול, כי מכח המנהג ההוא סמכה האישה שלא יתגלה הדבר, והכשילה אותו באיסור נדה. ובא המעשה לפני הרמ"א ז"ל, וצעק במר נפשו איך סתירת זקנים בניין הוא ובניין נערים סתירה הוא.
בסיפור מופלא גלומים מסרים רבים. הרמ"א רצה לבטל מנהג שנראה לו כלא-צנוע ומנהג של שטות: שמנהל או בלן המקווה מברך במזל טוב למחרת ליל טבילה את בעל האישה שטבלה. הרמ"א שרצה לבטל את המנהג, חזר בו בגלל התועלת שיצא ממנהג זה, שהוא לא ראה את תועלתה בתחילה, אבל הוא בא לחזק את מצוות הטבילה.
אין לנו היום זכות לבטל מנהגים, אלא אם הם באים לחזק את שמירת המצוות, ובפרט את מנהג הטהרה. בדורות קודמים, היה ברור שכל בת ישראל משנשאת טובלת במקווה בליל טהרתה. היום מצווה זו נחלשה והיא לא מובנת מאליה בכלל. יש תקווה, שאם בת תראה את אמה, פעם בחודש יוצאת למקווה בשמחה ומשתפת בזה את בתה, היא תמשיך את דרכה גם כאשר היא תבנה את ביתה.
לסיכום:
- אין לאישה לפרסם את ליל טבילתה או לאף אחד אחר חוץ מבעלה.
- לא נראה שיש בעיה הלכתית כלשהיא במפגש עם אישה אחרת שבאה לטבול באותו ערב במקווה. כמובן, שאין שום מקום לאיזה לספר לבעלה את מי היא פגשה במקווה.
- בעת צורך, כגון לשאול רב שאלה על ליל טבילה או רופא או כל בעל תפקיד אחר, או כאשר מתארחים אצל ההורים או אחרים, מותר לגלות רק למי שצריך כדי שהאישה תוכל לטבול באותו ערב. אין לדחות טבילה בגלל סיבה שמישהו פרטי ידע על הטבילה.
- אם האישה יוצאת מהבית, והילדים שמים לזה לב, אפשר לספר להם שאמא הולכת למקווה לטבול. ככל שתספר את הדבר בצורה טבעית, כך אך אחד לא יעשה מזה עניין (כמו שאבא מספר שהוא הולך למקווה).
[1] דין זה לא מובא במחבר והעיר על דבריו בעל שיעורי שבט הלוי: "ויש שכתבו: אע"פ שכתב בלשון "יש שכתבו", הוא לכ"ע וכלשון השו"ע בכמה מקומות." ואף על פי כן, המחבר משום מה לא הביא דין זה.
[2] ולא כמו שהבין רש"י את הביטוי "ארור שוכב עם בהמה" וכך משמע מפורשות מדבריו בשו"ת הרמ"א סי' י"ט: ולכן בנדון דידן דלא אפשר ג"כ שבנות ישראל מתביישות ואין יכולות להצניע טבילתן כראוי להם, כמו שכת' הרוקח מההיא דכיצד מעברין, שאמרו שם על בנות יושבי צריפים ארור שוכב עם בהמה מפני שמרגישין בטבילתן, וכמו שהאריך בזו האלוף הגאון החכם הכולל מוהר"ר יהודה בן הגאון מוהר"ם זהו מיקרי לא אפשר, ומותר לבטל מנהג הנשים שנהגו להחמיר להתחיל לחוף ביום ולהעמיד אדינא לחוף בלילה, דחמירא סכנתא לעמוד בסכנת ארור שוכב עם בהמה מאיסורא דחפיפה בלילה.
[3] וכעין זה תיאר המהרש"ל בשו"ת שלו סי' ו.
[4] לגבי עצם קיום יחסים כשמתאכסנים אצל ההורים או אחרים: אסור לשמש כשמתארחים, אלא אם יש לזוג חדר פרטי לעצמם, בני הבית לא יוכלו לשמוע אותם והם הביאו סדין מביתם (עיינו או"ח סי' ר"מ סי"ג, רשו"ת היחיד לרב שרלו עמ' 199, טהרת כרם ישראל לרב ראובן בן אוליאל, עמ' 419).
תודה רבה על המאמר החשוב.
בתור כלה למדתי להצניע את הטבילה ואני זוכרת שהיו פעמים ששיקרתי ממש ועשיתי שמיניות באוויר כדי שלא ידעו שאני הולכת לטבול.
היום, בתור מדריכת כלות, אני מדברת על הצנעת הטבילה ועל כך שהברכה שורה על דבר הסמוי מן העין. הקשר הזוגי צריך הרבה ברכה..! אבל אני גם מוסיפה שאין צורך "למות על קידוש הסוד".
עד כאן הרגשתי שהדברים של הרב מאשרים ומחזקים אותי. לגבי שיתוף הילדים ששואלים לאן אמא יוצאת, קשה לי לקבל. זה נכון שחובה לפתוח ערוצי דיבור ושיח פתוח עם הורים. הרי הכי טבעי ונכון שהם יהיו הכתובת לשאלות הילדים. מכאן ועד לשתף ילדים בליל טבילה(מי קובע שילדים לא חושבים על ההורים כיצורים מיניים?השיתוף במידע הזה הוא זה שיביא את הילדים לחשיבה ולמודעות הזאת!) בשביל מה אמא הולכת למקוה??למה נראה לנו שילדים לא יעשו אחד ועוד אחד??
בנוסף-כל אשה שטובלת פוגשת עוד נשים במקוה. ברור לכל אחת (וככה גם כתוב) שאין לספר לבעל את מי פגשנו. למה לא??כ י זה "לא צנוע." במה מתבטא חוסר הצניעות הזה? בטח לא בעובדה שהאשה ביקרה במקוה, אלא במה שמשתמע מכך.
אני לא הייתי ממהרת לשנות את המנהג הזה. בעיני חשוב מאד לפתח שיח פתוח עם ילדים וצריכיםלהשקיע זמן ומחשבה למצוא דרכים אחרות לעשות זאת,אבל לעניות דעתי ביטול המנהג אינו נכון
תודה רבה על השיתוף שלך.
לגבי שיתוף הילדים: בעצם כל יום הילדים יכולים לחשוב על ההורים שלהם כאשר הם נכנסים למיטה ביחד בלילה והולכים לישון. למה דווקא בליל טבילה? האם הורים צריכים להמנע מלסגור את דלת חדר השינה שלהם, שמא הילדים ישאלו או ינחשו מה הם עושים שם, או לחלופין לסגור כל לילה כדי שלא יידעו מתי פתוח ומתי סגור? לגעתי לא סביר ולכן הבאתי את הדוגמא של איך נראית המיטה בשבועיים של איסור.
לכן, אני סבור שאפשר לדבר על המקווה בלי שום התייחסות למה שקורה אחרי המקווה. אבל שוב תודה!