יום כיפור ועינוי "תשמיש המיטה"

יום הכיפורים אסור באכילה, ובשתייה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה (משנה יומא פרק ח א).

חמש האיסורים המיוחדים של יום כיפורים נקראים עינויים, כפי שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה:

ביארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור, אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. …ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף, והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות, ועיקר איסורם קבלה.

בגמרא (יומא עד ב, עו א- עח א) דנו מניין לומדים למה דווקא את אלו העינויים שנאסרו מהפסוקים ולא עינויים אפשריים אחרים (כגון לשבת בחום השמש וכד').

העינוי של תשמיש המיטה ביום כיפור נלמד מלבן שנתן את בנותיו ליעקב וציווה עליו:

" אם תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנתי (בראשית לא נ). הגמרא (יומא עז ב) פירשה: אם תענה – מתשמיש, ואם תקח – מצרות. לבן ציווה את יעקב בזמן שהוא נתן את 2 בנותיו אליו לא למנוע תשמיש המיטה מהבנות והוא קרא למניעת התשמיש "עינוי" (ע"פ רש"י שם בגמרא ובפירושו לתורה).

אנו לומדים מכאן ערך מרכזי: מניעת תשמיש נקרא עינוי.

לדבר הזה השלכות הלכתיות ומחשבתיות רבות. נדון רק בחלק מהם.

אבל בואו נהיה כנים: האם הימנעות מתשמיש למשך יום אחד זה כזה עינוי? מה עינוי בזה? הרי רובא דרובא של הזוגות הנשואים בעולם לא מקיימים יחסים כל יום ואף לא רוצים בכך. (אתייחס בסוף דבריי לאנשים שלא יכולים או לא מקיימים יחסים בכלל או לתקופות ארוכות).

נראה לי שחייבים לומר שמשקל ה"עינויים" הם לא שווים. לא הרי עינוי של רחיצה וסיכה כעינוי של מניעת אכילה ושתייה. אפילו המניעה של שתייה היא חמורה מאשר אכילה. לכן, יש להביט על המכלול של העינויים. מה התורה רצתה?

נדמה לי שהיא רצתה שבמשך יממה אחת נעשה ככל יכולתינו להתנהג כמלאכים – ללא צרכי גוף. לא נאכל ולא נשתה, לא נתרחץ ולא נסוך ואף לא נהנה מיחסים פיזיים וזה כולל שני דברים: מניעת נעלי נוחות מעור (כמובן, המציאות היום השתנתה, אך עדיין לא נלך בנעלי עור וננעל נעליים נוחות אחרות שאין בהם עור) ומניעת העונג המיני.

אני סבור, שלו היה ניתן לצוות גם לא ללכת לשירותים, אז היינו מצווים להימנע גם מזה. התורה רצתה לאפשר לאדם החומרי יום אחד שבו הוא יכול לגעת בשמים, לעסוק רק ברוח ולא בגוף בכלל. הרעיון לקוח מגמרא נפלאה במסכת חגיגה (טז א):

ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה, שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה ופרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה.

לאדם יש את האפשרות להתנהג כמלאכים ולהתנהג כבהמה. בעל כורחנו, אנו עושים פעולות "בהמיות". אך ליום אחד בשנה, אנו רוצים להתרומם מעל הבהמיות ולנסות להיות מלאך רוחני. אז לא נאכל ולא נשתה, לא נקיים יחסי אישות, ולו יכולנו, גם לא היינו הולכים לשירותים.

אם כך, ניתן לשאול: אם זו המעלה הגדולה, אם זו השאיפה – רק שעכשיו אנחנו לא יכולים להגיע לזה בגלל המדרגה הנמוכה שלנו – אז האם לא כדאי לשאוף לזה כל יום? לא רק ביום כיפור?

אכן, לאורך הדורות, ניתן למצוא מקורות רבים שתמכו בגישה זו. גם ביחס לאכילה ושתיה וגם ביחס למיניות. [כתבתי מאמרים רבים על היחס הנכון לגוף ולמיניות בימינו, ואני הולך בדרכם של אבות החסידות, הרב קוק ומו"ר הרא"ל ביחס הנכון לנושאים אלו בדור שלנו, ואיני יכול להאריך בזה במאמר זה].

אך אני סבור שלכל הדעות, גם לאלו הד=תומכים בפרישות, התורה לא התכוונה שנתנהג כל השנה כמו יום כיפור. למה לא? כי התורה היתה יכולה לסדר לנו יום כיפור מדי חודש או מדי שבוע. אז למה לא? כי אז היום הזה היה מאבד את ערכו.

כל הגדלות של יום זה שהוא מגיע פעם בשנה. אנו מתרגשים לקראתו, נערכים אליו, מתכוננים רוחנית והוא מהווה שיא של העבודה הרוחנית שלנו של כל השנה. אם הוא היה מתרחש יותר פעמים בשנה, לא היינו מצליחים להתרומם למעלת היום הקדוש הזה.

משל למה הדבר דומה? ליום השבת. מבחינת משקל – קדושת השבת עולה על כל החגים. אך בכל זאת אנו מתרגשים לקראת פסח, סוכות ושבועות אחרת או יותר מאשר לכל שבת. וכל זה למה? כי הם באים פעם בשנה, לעומת השבת המתוקה שאנו פוגשים כל שבוע.

הדבר דומה גם למאמר חז"ל: הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף! (שבת קיח ב). למה? כי אמנם אנו צריכים לשאוף ל: שיויתי ה' לנגדי תמיד, אך אנו בני אדם. ורוב בני האדם לא יכולים לחיות במתח הזה כל יום. לכן, יש ימי חול ויש ימי שבת. יש יום שאתה מתרגש בו ואומר הלל ויש את רוב הימים שאתה אומר רק את פסוקי דזמרא.

כך הדבר לגבי יום כיפור. טוב ונכון להתרומם למדרגת המלאכים פעם בשנה. אבל לעשות את זה בכל יום – הרי יש בזה סכנה שהוא ייצא בסוף מחרף ומגדף. למה? כיון שאין זה דרך העולם. התורה לא רוצה שנהיה מלאכים – היא רוצה שנהיה בני אדם ונשאף לצד הרוחני שלנו, מבלי למחוק את הצד החומרי שלנו. אלא אדרבה ואדרבה: שאנחנו נקדש, נגביה, נרים ונעלה ניצוצות מהצד החומרי שלנו.

הדבר נכון ביחס לאוכל, וגם ביחס לחיים המיניים.

לכן, האם מניעת תשמיש זה עינוי?

כן ולא.

ביום כיפור גרידא זה עינוי מסויים, קצת כמו רחיצה.

אבל בחיים הרגילים, זה בהחלט זה יכול להיות עינוי גדול. כאשר אדם משתוקק לחיבור, למגע לקשר וקירבה ואין לו את זה, אזי בהחלט זה עינוי גדול. לכן, אסור לזוג נשוי להשתמש בנשק של מניעת תשמיש אחד כלפי השני. זה אכן עינוי, וצריך לעשות מאמצים לפתור את ריחוק הלב, באמצעות של דיבור ופשרה, מבלי להעניש אחד את השני מניעת תשמיש.

הדבר אמור כמובן, גם כלפי אנשים יחידים שאין בחייהם יחסי אישות במשך תקופות ארוכות. אמנם, הדינמיקה יכולה להיות שונה. אדם שזה לא נמצא באופן כללי בחייו, לפעמים נמצא במצב של פחות רעבון, מאשר אדם שזה נמצא לידו. יותר קשה להימנע מלאכול משולחן מלא אוכל לפניו, מאשר כשזה לא מול העיניים. ביחד עם זה, לא נמעיט בסבל של מי שהעינוי הזה הוא מנת חלקו לאורך כל השנה.

אנו נאחל כאן, לכל אחד ואחת מכם, שייחתם לכם שנה של זוגיות טובה מלאת אהבה, קדושה וטהרה.

לצפייה בתכנים נוספים לחצו כאן והיכנסו לאתר שלי