מאמר ידוע ומפורסם המובא שלוש פעמים בספרות התלמודית הוא המאמר הבא (סוכה נב ב, סנהדרין קז א וירושלמי כתובות פ"ה ה"ח):
אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב, שנאמר כמרעיתם וישבעו
הפשט, כפי שהבינו אותו רוב המפרשים ובעלי המוסר הוא שככל שימעט אדם בתשמיש, כך הוא יהיה יותר שבע ופחות יצטרך לדבר זה. וככל שאדם ישביע את עצמו בתשמיש, כך הוא יהיה תאב לזה יותר.
הדבר מובא בספרים רבים, אך להלן לקט קטן:
גנזי המלך לרבי יעקב אבוחצירא עמ' קנז:
וזהו עיקר שמירת הברית דאם יהיה אדם שטוף הבעילה ולהוט אחריה אפילו עם אשתו זה גרמא בנזיקין לגרות בו יצר הרע ומהיתר יביאו לאיסור…ועל זה אמור בזוהר הקדוש אל תהיו כסוס כפרד אין הבין דכיוון דיהיה להוט אחרי הבעילה בלי כונה רק להנאתו נמשל כבהמות נדמו….ויהיה מרעיב האיבר ורביעתו היא שביעתו.
שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת יומא, נר מצוה ב׳:נ״ח:
ואל יגש אל אשה רק לקיים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת. וגם יתגבר יצרו עליו, כעניין שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ונאמר (ח, יב) פן תאכל ושבעת ורם לבבך. ונאמר (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי, ואמרו רז"ל (סוכה נב, ב) אבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע.
חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף קז עמוד א
אפילו בשעת חליו וכו'. נראה כי בא לפרש הסבה שהיה נכשל דוד בחטא זה, מפני כי היה מקיים עונה אפילו בשעת חליו, והמשביע עצמו מרעיבו כדלעיל ולפיכך לא עמד בנסיון. ואם לא כן מאי בא לאשמעינן רב בהא מלתא, אלא דאשמעינן למה לא היה עומד בזה.
מסילת ישרים פרק י״ג כ״ה
הנה הבעילה עם אשתו מותרת היא היתר גמור. אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים, לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאוה הזאת ומשם יכול להמשך אל האיסור, וכמאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין קז): אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו, שבע.
מכל המאמרים הנ"ל ועוד, בעלי המוסר ובעלי המחשבה הבינו את מאמר חז"ל כהמלצה או הדרכה לאדם שימעיט את התשמיש ובכך הוא ישביע את תאוותו.
תמיד התקשיתי בהבנת מאמר זה של חז"ל, כיון שלאורך השנים הכרתי מקורב זוגות רבים שסיפרו חוויה אחרת לחלוטין. לא כולם, אבל רבים מאד, מספרים על קושי דווקא בחוסר התדירות של יחסי אישות וכאשר הם מקיימים יחסי אישות תדירים ומספקים, הם לא חושבים על זה כל הזמן ולא תאבים לזה ביום יום. אבל כאשר הם אינם מסופקים, זה הפך להיות אתגר קשה בחיים האישיים שלהם ואף פוגע בזוגיות.
לכן אני מבקש לעיין קצת יותר לעומק במאמר זה של חז"ל.
נתחיל במאמר במסכת סוכה.
ההקשר בגמרא שם הוא על הכח הגדול של יצר הרע על האדם להסית אותו לחטוא. ובהקשר זה אומרת הגמרא:
אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב, שנאמר כמרעיתם וישבעו.
הפסוק שהגמרא מצטטת מובאת בהושע יג ו: כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ, וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי. הפשט הפשוט של הפסוק שמהם נלמד המאמר של רבי יוחנן הוא שאם אדם נהיה שבע הוא שוכח את השם. וממילא מובן שאם הוא רעב, אז הוא יזכור את השם. לפי זה אין קשר ישיר בין פשט הפסוק לבין הדרשה של רבי יוחנן, אך ההקשר הוא רעיוני: אם תהיה שבע (באוכל או במין) אתה עלול לשכוח את רבש"ע.
רש"י במסכת סוכה מסביר את המאמר של רבי יוחנן בצורה הבא:
אבר קטן – גוייה, גיד. משביעו – בתשמיש. רעב – גופו חסר כח, ורעב לעת זקנה. שבע – בכח שלם.
רש"י מסביר את המאמר של רבי יוחנן בצורה אחרת לחלוטין ממה שהנחנו עד כה. בעצם רש"י מסביר שאם אדם ימעט בבחרותו בתשמיש, אזי הוא ישמור כח לעת זיקנה. לעומת זאת אם הוא ישיש ברבה בצעירותו, בזקנותו הוא יהיה חסר כח.
דבריו אלו מתאימים לדברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד הלכה יט:
שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העיניים, וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכוחו כלה וחייו אובדים, הוא שאמר שלמה בחכמתו: אל תתן לנשים חילך. כל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, שיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חלאים, והאלף מרוב התשמיש, לפיכך צריך אדם להזהר בדבר זה אם רצה לחיות בטובה.
הלכה זו מובאת בפרק ד מהלכות דעות שעניינו הוא ענייני בריאות הגוף. התייחסות הרמב"ם בהלכה זו לריבוי תשמיש נובע מההתייחסות הבריאותית, ולאו דווקא משיקולים הלכתיים אחרים.
אם כן, לכאורה לפי פירוש זה, זוהי הנחייה או המלצה בריאותית בלבד: אם רצונך להיות בריא לעת זיקנה, מומלץ לך למעט בתשמיש (וכמובן, המלצה זו מתייחסת לגברים בלבד ולא לנשים שאין להן זרע).
אך כבר התוספות בסוכה ד"ה משביעו, חלקו על הסברו של רש"י והסבירו אחרת בגלל הגמרא במסכת סנהדרין קז א. שם משמע שדוד הירבה בתשמיש, כולל תשמיש ביום עם נשותיו כדי שיהיה שבע, וזה לא מנע ממנו לחטוא עם בת שבע. אך שם הנוסח של הציטוט הוא לא בשם רבי יוחנן אלא כ"הלכה" ידועה:
[שמואל ב יא-ב] ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'. אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע.
לפי נוסח הגמרא בסנהדרין, ישנה מסורת של הלכה ידועה שדוד המלך שכחה והיא שאבר קטן וכו'. בגמרא כאן רש"י מפרש כך:
שהפך משכבו של לילה לשל יום. שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום: ונתעלמה ממנו הלכה: שהמשביע אברו בתשמיש רעב ומרבה תאוה.
רש"י בסנהדרין מסביר את המאמר אחרת ממה שהוא הסביר בסוכה. דוד המלך חשב שבריבוי תשמיש הוא לא יהרהר אחרי נשים, אך הוא שכח את ההלכה שריבוי תשמיש רק גורם לתאווה גדולה יותר וזה הוביל בסוף לחטא עם בת שבע.
מה פירוש "הלכה"? הרי זה לא בדיוק הלכה למשה מסיני או קבלה. אלא יש לפרש הלכה כמו דבר ידוע או אקסיומה. כך בספרי (בהעלותך פסקה יא) מובאת אימרה דומה: אמר רבי שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב. גם כאן, אין לומר שזו "הלכה" אלא במובן הרגיל, אלא כפי שכתבנו, מעין אמירה ציבורית ידועה או אקסיומה. כך יש לפרש את הערת הגמרא כלפי דוד המלך.
המהרש"א בחידושי אגדות במסכת סוכה נב ב העיר על הפירוש של רש"י שאינו מתאים לגמרא בסנהדרין וכותב שרש"י מקבל את שני הפירושים. כאן הוא דרש בעיקר את הפסוק "כמרעיתם וישבעו" ולכן הסביר כפי שהוא כתב כאן שיש עניין למעט בתשמיש מסיבות בריאותיות. ובסנהדרין הוא הסביר לפי הפשט של הגמרא לגבי דוד המלך, שצריך למעט בתשמיש כיון שלא יהיה תאב לתשמיש. וכן יש להבין את פירוש הערוך לנר בהבנת דברי רש"י (עם כמה שינויים).
אך קשה לי על פירוש רש"י ותוספות בגמרא זו במסכת סנהדרין שהחטא של דוד היה שהוא ריבה בתשמיש ביום ובלילה. הרי באותה סוגיה הגמרא אומרת כך:
אמר רב יהודה אמר רב: אפילו בשעת חליו של דוד קיים שמנה עשרה עונות, שנאמר: יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה.
רש"י מסביר: שמנה עשרה עונות – לשמונה עשרה נשיו, שלא לעגנן. באנחתי אשחה – אפילו בשעת אנחתי אשחה בכל לילה. מטתי – תשמיש המטה, ענין סחי ומאוס (איכה ג) קרי ליה. בדמעתי ערשי אמסה – שבשעת דמעתי אני ממאיס את מטתי בתשמיש.
לדוד המלך היו שמונה עשרה נשים. לכולם דוד מחוייב במצוות עונה. באיזו תדירות בדיוק לא כתוב, אבל הגמרא אומרת שהוא שימש עם כולם בתדירות מסויימת כדי שיעמוד בהתחייבות שלו כלפיהם. ודוד אומר שאפילו כשהוא חולה וקשה לו מאד לעמוד בזה: הוא לא מנע מהן את התשמיש שהוא היה חייב להן ("לא עיגנן").
וכך הבין את הגמרא היד רמ"ה שם:
אמר ר' יהודה אמר רב: אפילו בשעת חליו של דוד קיים י"ח עונות לי"ח נשים שהיו לו, שנאמר: יגעתי באנחתי, בחליי, אשחה בכל לילה מטתי, אשחה, לשון שיחה של תשמיש כדאמרינן התם (נדרים כ' ב) אינו מדבר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה כדתנן (כתובות י"ג א) ראוה מדברת עם אחד בשוק:
יוצא מגמרא זו, שדוד שימש בתדירות גבוהה מאד כיון שהוא חייב לזה מדאורייתא לנשותיו, ולכן, איך הגמרא אומרת שדוד חטא בריבוי תשמיש הרי הוא חייב בזה מדאורייתא? נראה לעניות דעתי לתרץ אחרת ולומר שהחטא של דוד לא היה ריבוי תשמיש אלא קיום יחסים ביום בניגוד להלכה. כך אומרת הגמרא במסכת נדה יז א:
אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר ואהבת לרעך כמוך.
אמנם זה לא ההתייחסות היחידה בנושא זה בגמרא, אבל כך נפסק בשולחן ערוך באו"ח סי' ר"מ סעיף יא. [התייחסות מפורטת לנושא זה במאמר על קיום יחסים באור וביום כאן]. אם כן, ניתן להסביר שהחטא של דוד היה תשמיש ביום ולא ריבוי תשמיש, כיון שממילא הוא היה מחוייב לריבוי תשמיש בגלל מצוות עונה לכל אחת מנשותיו.
ניתן להסביר אחרת את אימרת חז"ל של "משביעו רעב וזה על פי הסברו של מרגליות הים לרב ראובן מרגליות על מסכת סנהדרין קז א:
ויעויין בעקידת יצחק לר"י עראמה תולדות שער כ"ד שכתב וכך אמרו רז"ל אבר קטן וכו' ולדעתי על הלב או העין יצדק זה, כי העין רואה והלב חומד, וכל אחד מהם אבר קטן מחזיק כל התאוות שבעולם כמו שאמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר ט"ו), ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי פ"א ברכות ה"ד), ואין ספק שהמרעיב עצמו מתת לאחד מהם אשר יתאווה הנה הוא מקצר תאוותיו אמנם המשביעו הוא מלמדו לאוות וכמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כז) וכו'.
לפי הסברו של מרגליות הים, אימרת חז"ל איננה מיועדת כלל לריבוי או מיעוט תשמיש או לתשמיש עצמו כלל. אלא למה שגורם לאדם להיות תאב לתשמיש על פי הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – שהם אלו שגורמים לאדם לחשוק בתשמיש. אם אדם ימעט במה שעיניו רואות או בהרהורים בעלי אופי מיני, אזי, יהיה לו פחות חשק ליחסי אישות ומתוך ההיתר הוא לא יגיע לאיסור. אם אדם מגרה את עצמו בראיית העיניים או הלב, באופן טבעי יהיה לו תאווה שאולי הוא לא יוכל להתגבר עליה. לכן, הגמרא ממליצה "להרעיב" את העין והלב, וממילא הוא יהיה שבע ולא רעב.
הסבר זה של מרגליות הים לוקח אותנו לכיוון אחר ומחודש לחלוטין, ומצד שני מאד מסתדרת עם המציאות שכל אחד מכיר מהמלצות רבות של חז"ל ואפילו בעצמו גופא.
סיכום:
רוב המפרשים הסבירו את אימרת חז"ל: מרעיבו – שבע, משביעו – רעב – כהמלצה או הדרכה למעט בתשמיש ובכך הוא לא ירגיש צורך לשמש. אכן, ייתכן שעצה זו מועילה בשנים מבוגרות יותר (מעל גיל 40) אך בשנים צעירות יותר לרוב ידוע שהמלצה זו עובדת הפוך: ככל שממעטים, כך יש יותר תאווה ומחשבות על כך.
אפשר להבין אחרת את דביר הגמרא על פי הסברו של הרב ראובן מרגליות: למעט בדברים הגורמים לחשק לתשמיש והם ראיית העיניים והרהורי הלב.
באהבה
הרב רפי
rafiostroff.com