עד כאן! – מכתב מאישה

שאלה שקיבלתי:

שלום כב' הרב.

אני בת 45.

אין לי חשק ליחסי אישות.

האמת שאף פעם לא היה לי אבל גררתי את עצמי פה ושם בלילות טבילה.

אבל, נמאס לי מהסיפור הזה.

אני כבר מבוגרת, סבתא לשני נכדים מדהימים כ"י, היום עמוס, הראש עסוק במיליון דברים חשובים.

לא נראה לי מתאים ומכובד הסיפור הזה להיות כמו חיות – ביום אני בתפקיד משמעותי בעבודה, שדורש גם ייצוגיות, נמצאת במקומות מכובדים, ופתאום בלילה להיות כמו אחרונת הבהמות. לא מתאים לי.

אציין גם שמעולם הדבר הזה לא עניין אותי. לא מרגישה שום דבר בפיזיות של המיניות. אצלי הכל בראש. האהבה איננה ואולי אפילו הפוכה ליחסי אישות, שכשהוא לוחץ עלי (אפילו ברמז) אז זה רק מרחיק אותי.

מעדיפה להיות עם בעלי יד ביד בטיול ערב או להתחבק מול מסך הטלוויזיה.

כל העניין של אישות נראה לי מיותר. לא מכירה באמת מישהי מהחברות שלי שנהנית מהחדירה הזו, אבל כולן ממשיכות בלי לחשוב, כי "ככה צריך", בלי חדווה ובלי תענוג. רק בשביל לספק את הבעלים שגם הם לא ממש מעוניינים בזה הרבה פעמים, אבל גם הם מתביישים להגיד את הזה והבלוף הזה ששל יחסי אישות ממשיך להתנפח כמו בלון עד שיתפוצץ. והיום אחרי שנמצאים בגיל שכבר לא מדברים על ילדים, אז באמת אין בשביל מה לעשות את זה. אם הייתי חושבת שהבעיה היא רק אצלי אז הייתי מחפשת פתרונות, אבל כשאני מאתגרת את חברות שלי מדי פעם, ככה בקטנה, אני לומדת שזו תחושה שיש לכולן, ואני מדגישה כולן! רק מה אף אחת לא תעז להגיד את זה בכל רם ולפוצץ את הבועה.

חלק אגב מסיבות נוספות משלי. למשל, הגוף הלא מחמיא, הריח הלא נעים, הדחיה מבן הזוג המקריח והשעיר שבקושי כבר יש לו גבורת איש…ועוד כל מיני דברים שאני שומעת ולא אפרט מטעמים מובנים.

אז הנה אני אומרת שצריך להפסיק עם הדבר הזה. עם השקר הזה. מי שרוצה או זוג שרוצה שימשיך. אבל בכלליות, לרוב הזוגות ובטח לכמעט 100% של הנשים בגילי, צריך לומר בפה מלא – זה בסדר להפסיק לקיים יחסי אישות. לא חייבים אם לא רוצים. השאלה מה דעת ההלכה על זה, והאם אני בכ"ז חייבת לאסוף כוחות בשביל הדבר המעיק והמיותר הזה שאף אחת לא באמת רוצה את זה?

תשובה:

הערה: תשובה זו נכתבה לאישה. כל מה שנכתב על האיש והאישה, נכון גם בהיפוך תפקידים: כאשר האישה רוצה והאיש לא רוצה.

מ, שלום,

אני רוצה לפתוח בהתפעלות על זה שכתבת אלי בכלל ועל הבהירות שהצגת את עמדתך. אין שמחה כהתרת הספיקות, ואני מקווה שתשובתי תהיה בהירה כמו מכתבך.

אני לא יכול להתייחס לדברייך רק מבחינה הלכתית, על אף ששאלת אותי את דעת ההלכה, אלא כיון שאני עוסק בחינוך למיניות חיובית, אתייחס גם להיבט האישי והזוגי.

את מוזמנת לקרוא רק את החלק ההלכתי ולא את השאר – כל לא שאלת אותי על החלק השני של המאמר.

הלכה

כך כתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ח-ט:

האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה. אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה כלל …

ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו. שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה.

הרמב"ם כותב בצורה הכי פשוטה וישרה: האישה אינה שבויה בידי בעלה להיבעל לשנוא לה… אישה לא אמורה לקיים יחסים אם היא לא מסוגלת. זה דבר כל כך פשוט, אבל איכשהוא מרוב שזה פשוט, כך רעיון זה נעלם בימינו.

הרמב"ם מבחין בין אישה שנוקמת או מצערת את בעלה בכוונה לבין אישה שאומרת: "אני פשוט לא יכולה". זה המצב שאת מתארת לגבי עצמך. את לא שונאת נאת בעלך ואת חברה שלו. רק שנמאס לך לחלוטין מהמצב שאת חייבת לקיים יחסים בניגוד לרצונך. מבחינתך, זה לא התחיל עכשיו. זה בעצם כל החיים. אבל עכשיו יש לך מספיק מעמד וביטחון עצמי בכדי לומר: זהו! עד כאן!

אך, אם תשימי לב להמשך דברי הרמב"ם, במקרה זה, בעלך זכאי לתבוע גט ללא כתובה, כלומר יש בזה הפרה יסודית של חוזה הנישואין ביניכם.

למה?

כי זוגות הם לא רק חברים, הם בני זוג, ובני זוג מקיימים יחסי אישות (ברצון ובאהבה – לא בלי רצון, גם מצד אחד).

זו הסיבה שחז"ל אמרו במשנה בכתובות ה ו:

המדיר את אשתו מתשמיש המיטה, בית שמאי אומרים, שתי שבתות.

בית הלל אומרים, שבת אחת.

המשנה הזאת אומרת, שאם אחד מבני הזוג נדר נדר לא לקיים יחסים במשך שבועיים לפי בית שמאי או שבוע אחד לפי בית הלל, הרי הצד הנפגע רשאי לדרוש גט.

אבל הרי כל זוג לא-מקיים יחסים הרבה יותר מאשר שבוע או שבועיים מכל מיני נסיבות? אלא המשנה רואה במי שבוחר בזה בצורה חד צדדית, פגיעה אנושה בחוזה הנישואין המשותף בין בני הזוג (כמו הרבה הפרות אחרת שגוררות סנקציות בצידן).

אם כן, מצד אחד, האישה אינה שבויה בידי בעלה לקיים יחסים בניגוד לרצונה, אבל בכך היא בוחרת למעשה להפסיק את הזוגיות.

כל זה כמובן כאשר זה נעשה בצורה חד-צדדית. ההלכה לא מתנגדת לזוג שמחליט על כך ביחד. כלומר, זוג שמחליט שהם כבר לא רוצים לקיים יחסים (אחרי שהם כבר קיימו מצוות פרו ורבו) ולהישאר ביחד נשואים וחברים לנצח – אין כל התנגדות לכך.

אני מבין שזה לא המצב שלכם.

זוגיות

כפי שכבר כתבתי למעלה, אתם לא רק חברים, אתם בני זוג. בני זוג במצב רגיל מקיימים יחסים בתדירות זו או אחרת. יחסי אישות זה לא מותרות. לאנשים רבים זה צורך קיומי ממש. לחלק מהאנשים (ונשים) זו הדרך שהם מרגישים ומבטאים את האהבה שלהם לבני הזוג שלהם (ביחד עם דרכים אחרות – מומלץ לקרוא את הספר: 5 שפות של אהבה).

כאשר לאחד יש צורך ולשני אין – זה שיש לו צורך חי בחסר עצום, ובגלל שאנו חיים במסגרת של נישואין הלכתית, אין לו שום דרך למלא את הצורך הזה אלא עם אשתו (או בעלה).

הצד שלא זקוק לכך, לא מרגיש את הקושי שבו הוא מכניס את בן הזוג שלו.

אך יש גם צד שני. אין דבר נורא יותר מאשר להיות חייבת לקחת חלק באקט מיני או כל מגע אחר כאשר את לא רוצה. זה באמת נורא וזה באמת חילול הקודש האישי. אין גם דבר משבית חשק או רצון מאשר להיות במקום של ריצוי תמידי כלפי הדבר הזה. זה ממש גיהנם, לא פחות מאשר הקושי שהזכרתי לעיל.

אז מה עושים כאשר נמצאים בקונפליקט כזה ראש בראש?

לפני שאענה, תרשי לי לחלוק על הנתונים של ה-100% של הנשים בגילך שטענת אליהם.

מניסיוני, ומשיחות אם מאות זוגות, הרבה פעמים בגיל הזה, החשק המיני של האישה מתעורר. היא כבר לא יכולה להיכנס להריון, היא כבר לא לוקחת גלולות (שברוב הפעמים משפיעים לרעה על חשק המיני), יש לה הרבה יותר ביטחון עצמי וגם ביטחון בגוף שלה והיא גם יותר פנויה מאשר אימהות צעירות.

יש לה זמן לעצמה ולטפח את עצמה ועבור נשים רבות, זו תקופה חדשה של גילוי המיניות שלהן. הן יודעות לומר לבני הזוג שלהן מה הן רוצות בדיוק ואיך הן רוצות. הסגנון ששמעתי פעמים רבות היתה כך:

שנים רבות התמסרתי לבעלי כי הייתי חייבת, אבל לא הבנתי מה הדבר הזה שהוא כל כך אוהב ורוצה. יום אחד החלטתי שזה לא הוגן שרק הוא ייהנה. אני גם רוצה ליהנות. וכך הן יוצאות למסע גילוי עצמי ומיני. [אני ממליץ בהקשר זה לקרוא את הספר: "אישה חיה" של אלון נרקיס].

וכאן אני מגיע לפיתרון מסויים של הקונפליקט.

עזבי את בעלך. תעשי את המסע הזה רק עבור עצמך. שימי אותו רגע בצד, ותגידי לו, אני צריכה מרחב כדי לעשות חקירה מינית לעצמי. מה אני רוצה? מה אני אוהבת? מה זה כוח העצום הזה, שאני לא חוויתי?

איני יודע מה תגלי בסוף המסע. אולי תהיי באותו מקום (אני בטוח שלא). אולי זה לא ייטיב עם הנישואין שלך בסופו של דבר. אבל לפחות את תדעי שעשית כל מה שאת יכולה עבור עצמך, ולבסוף גם עבור הנישואין שלך ובעבור החבר שלך.

כמעט אי אפשר לעשות את המסע הזה לבד. אבל יש נשים רבות מעולות שיכולות להיות מדריכות טובות במסע זה.

לשם כך, את צריכה לקבל החלטה. אם יש לך את הרצון ואת האומץ לשנות את המוכר והידוע ולהיכנס לאיזור הסכנה.

סיכום:

1. מבחינה הלכתית, האישה לא חייבת לקיים יחסים עם בעלה אם היא מרגישה שהיא לא מסוגלת.
2. במקרה זה זכותו של הבעל לתבוע גט מסיבות מוצדקות.
3. כאשר צד אחד מונע מהצד השני צרכים בסיסיים כגון מיניות, יש בזה עוול כלפי הצד הנפגע.
4. לקיים יחסים בניגוד לרצון – יש בזה עוול נוראי.
5. כל צד צריך לקחת אחריות לקיום החלק שלו בחוזה הנישואין, הכוללים יחסי אישות תדיריים ולעשות כל מה שהם יכולים כדי לרצות ולאהוב לקיים יחסי אישות תדיריים ואוהבים עם בן הזוג.

הרב רפי
מחנך לזוגיות ומיניות חיובית 
https://rafiostroff.com/