כל מי שלמד את סימן ר"מ בשולחן אורח חיים וסימן כ"ה באבן העזר יודע שיש הבדלים משמעותיים ביותר בין גישות רבותינו: רבי יוסף קארו, בעל ה"השולחן הערוך" לבין רבי משה איסרליש, בעל ה"מפה" ביחס לחיי אישות.
הדוגמא הבולטת ביותר היא באב"ע סי' כ"ה סעיף ב'[1]. ראשית ציטטתי להלן רק את דברי השו"ע:
וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ עִם אִשְׁתּוֹ וְלֹא יְנַבֵּל פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי, אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הַכָּתוּב אוֹמֵר: "מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" (עָמוֹס ד, יג) אָמְרוּ חֲכָמִים זַ"ל: אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין. וְאַל יְסַפֵּר עִמָּהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתֵּן דַּעְתּוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְאִם סִפֵּר עִמָּהּ וְשִׁמֵּשׁ מִיָּד, עָלָיו נֶאֱמַר: "מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" (עָמוֹס ד, יג). אֲבָל בְּעִנְיְנֵי תַּשְׁמִישׁ יָכוֹל לְסַפֵּר עִמָּהּ, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת תַּאֲוָתוֹ; אוֹ אִם הָיָה לוֹ כַּעַס עִמָּהּ וְצָרִיךְ לְרַצּוֹתָהּ שֶׁתִּתְפַּיֵּס, יָכוֹל לְסַפֵּר עִמָּהּ כְּדֵי לְרַצּוֹתָהּ. [כאן מובאים הגהת הרמ"א המובא בהמשך. וְלֹא יַרְבֶּה בְּתַשְׁמִישׁ לִהְיוֹת מָצוּי אֶצְלָהּ תָּמִיד, שֶׁדָּבָר זֶה פָּגוּם הוּא מְאֹד וּמַעֲשֵׂה בּוּרוּת הוּא; אֶלָּא כָּל הַמְמַעֵט בְּתַשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְבַטֵּל עוֹנָה אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ. וְאַף כְּשֶׁיְּשַׁמֵּשׁ בִּשְׁעַת הָעוֹנָה לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ, וּלְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמֵי מִצְוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. וְלֹא יִבְעֹל אֶלָּא מֵרְצוֹנָהּ, וְאִם אֵינָהּ מְרֻצָּה יְפַיְּסֶנָּהּ עַד שֶׁתִּתְרַצֶּה. וְיִהְיֶה צָנוּעַ מְאֹד בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְלֹא יְשַׁמֵּשׁ בִּפְנֵי שׁוּם מִין אָדָם, אֲפִלּוּ קָטָן, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְדַבֵּר:
להלן דברי הרמ"א מסעיף זה:
הגה: וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִם אִשְׁתּוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה, בּוֹעֵל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וּמְנַשֵּׁק בְּכָל אֵבֶר שֶׁיִּרְצֶה, וּבָא עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, אוֹ דֶּרֶךְ אֵבָרִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה (טוּר). וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ אֲפִלּוּ אִם הוֹצִיא זֶרַע, אִם עוֹשֶׂה בְּאַקְרַאי וְאֵינוֹ רָגִיל בְּכָךְ (גַּם זֶה טוּר בְּשֵׁם ר"י). וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר בְּכָל אֵלֶּה, כָּל הַמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמֻּתָּר לוֹ קָדוֹשׁ יֹאמְרוּ לוֹ (דִּבְרֵי הָרַב).
בקלות ניתן להבחין בהבדל גישה מהותי בין דברי השו"ע ודברי הרמ"א. מנגינת דברי השו"ע הם של איסור, שלילת ההנאה, מיעוט התשמיש ועוד. הרמ"א פותח את דבריו בחיוב: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה", ולאחר מכן הוא עובר להתיר התנהגויות שונות מתחום האישות שהשו"ע אסר או לא התייחס עליהם ומשמע שאסור.
אף מכותרות הפרקים בשולחן ערוך ניתן להבין את גישתו. באו"ח כותרת הפרק היא: " איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו". כותרת ניטרלית לגמרי. אבל באב"ע, הכותרת היא: "לגדר גדר שלא להרבות בתשמיש, וכיצד יתנהג בשעת תשמיש". התוספת בתחילת הפרק כבר משדרת את גישתו ההלכתית ורעיונית של בעל השו"ע לנושא[2].
על פי רוב, כאשר יש מחלוקת בין פסיקת הרמ"א לבין פסיקת השו"ע, בני עדות המזרחי יטו אחרי השו"ע ובני עדות אשכנז יוצאים ביד רמ"א. לפי זה, בהלכות תשמיש, לכאורה בני עדות המזרח צריכים להחמיר ולנהוג בפרישות לעומת בני אשכנז. אך בפועל במציאות, איננו רואים את החלוקה הזאת. בין בני אשכנז יש קבוצות הנוהגות בפרישות מחמירה ובין בני ע"מ וס"ט, אנו מוצאים יחס חיובי להנאה בחיי אישות, כמובן, בהגבלות ההלכה.
אם כן, האם בני ע"מ נוהגים כדין כאשר הם לא נוהגים בפרישות ובצניעות יתירה או לרוצים לנהוג על פי שורת הדין, האם הם חייבים לנהוג במנהגי פרישות כהוראת השו"ע. וכן, האם בני עדות אשכנז מחוייבים לפרישות של בעל השו"ע או יכולים\צריכים לנהוג כרמ"א?
באופן כללי, בני ע"מ קיבלו את הוראות מרן ר"י קארו עליהם כמעט בכל דבר ועניין, כפי שפירט באורך הראשון לציון, הרב יצחק יוסף בספרו "עין יצחק" עמ' כ"ח-נח, והדברים מפורסמים ואין צורך להאריך בכך. אך יש מקומות שבהם לא פוסקים כמרן בית יוסף אף לע"מ, כמו שהוא הביא בספרו הנ"ל לעניין ברכות, או מנהגים קדומים, עיי"ש באורך בעמ' נא. הרב יצחק יוסף מאריך להוכיח שבעצם כל עדות המזרח, וגם תימנים חייבים לנהוג כדעת מרן ב"י בכל ההוראות בארץ ישראל כיון שהוא קיבל מעמד של מרא דאתרא של ארץ ישראל לדורו ולדורות, עיי"ש. אף על פי כן, הוא עצמו מביא מקרים רבים בספרו, שלא נהגו על פי הר"י קארו, בין בשעת הדחק, בין במנהגים קדומים, בין ספיקות של דאורייתא או דרבנן בהסתמך על פוסקים אחרים, עיי"ש בדין ספק ספיקא, עמ' קו.
אנו מוצאים בספרים אחרים שכתבו דעה אחרת על החובה לקבל את כל פסיקות מרן.
בסוף ספר מקבציאל[3] לרבינו יוסף חיים, ה"בן איש חי", בקונטרס יראת ההוראה, הביא המחבר שם, ראובן יישכר ניסן, מקורות רבים של מנהגים שונים שנהגו קהילות ע"מ רבות במקומות שונים שלא על פי מרן רבי יוסף קארו. לשיטתו, לא נוהגים כמרן הבית יוסף כאשר יש מנהג המקום שסותר את ההלכות ואת הפסיקה שלו. דוגמא אחת ממה שכתב שם בשם הבא"ח בעמ' סז:
הנה נודע, כי בתריה דמרן ז"ל בשולחנו הטהור גרירן, הן בדיני איסור הן בדיני ממונות, חוץ מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג כדעת רמ"א בהג"ה, או כדעת שאר פוסקים היפך דעת מרן ז"ל, דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל הן להחמיר".
דברים אלו הם נכונים גם לגבי מנהגים שנהגו אותם בניגוד לדעת מרן והתחילו נוהגים אותם אחרי תקופתו. וכך הוא כותב בשם רבי בן-ציון אבא שאול[4]:
אלא יש לנו לדון במנהג שהונהג לאחר זמן מרן, האם גם כן אמרינן ביה דאזלינן בתר המנהג (ולא רק במנהגים שנהגו לפני מרן)…וכן ראינו לגדולי האחרונים שכתבו מנהגים שלא כדעת מרן (על אף שהם חיו הרבה שנים אחרי מרן)… אלא שמכאן יש לראות כוחו של מנהג, שיכולים להקל כמותו אפילו במקום ספק דאורייתא…והא דאמרינן דאזלינן בתר המנהג אף נגד דברי מרן, הוא מדין ודאי…
אם כן, אנו רואים שיש יסוד מוצק למנהגים שונים שהונהגו בקהילות ע"מ גם אחרי מותו של מרן ובניגוד לדעתו, ואעפ"כ יש ללכת אחרי המנהג ולא אחרי ההלכה של הב"י.
התייחסות לדעת מרן בהלכות אישות
בפוסקים השונים מחכמי ע"מ העוסקים בפסיקה על פי שיטת מרן וגם בין אלו שערכו את כל המקומות בהם הבן איש חי ואחרים חולקים על בעל השו"ע, כמעט ולא מצאתי התייחסות ספציפית לדעתם בעניין חיי אישות ובפרט סי' ר"מ באו"ח וכ"ה באב"ע.
היחיד שמצאתי[5] שכתב תמיהה על הטור ועל השולחן ערוך בדרך הפסיקה היה רבי רפאל בירדוגו, שהיה מגדולי חכמי ומקובלי מרוקו במאה ה- 18-19. כך הוא כתב באופן כללי על פסקי השולחן ערוך בהלכות תשמיש (תורות אמת, חלק אב"ע סי' כה):
ותמיהא על הרבנים הפוסקים הטור והשולחן ערוך שעירבו מילי דחסידותא עם דברים שמעיקר הדין.
בהערה קצרה זו היא מתמצת את התמיהה של רבים על הלכות תשמיש של בעל השולחן ערוך. בכל ספרו הגדול, בעל השולחן ערוך, פסק לרוב על פי הנגלה ועל פי שורת הדין. לעומת זאת, בהלכות תשמיש אנו מוצאים שהוא עירב מילי דחסידותא וענייני קבלה[6], כאילו הם עיקר הדין. אין אנו יודעים להסביר מדוע בעל השו"ע כתב כך וכנראה הוא סבר שכך ראוי לפסוק בנושא חמור זה.
בימינו, מי שהתייחס לגישה הפרושית של השולחן ערוך במפורש הוא הרב אלישיב קנוהל בהערות לחוברת שלו "עד דודים" המצורף לספרו "איש ואשה"[7]. בשתי הערות ארוכות (52 ו-54) הוא מביא את המחלוקות בין השו"ע והרמ"א ואת ההבדלים בין השו"ע בסי' ר"מ באו"ח לבין סי' כ"ה באב"ע. הרמ"א נחלק על השו"ע דווקא באבן העזר ולא באורח החיים, ששם שהוא משאיר את דברי המחבר כמעט ללא הגהות. הרב קנוהל מסביר את הדברים שבשו"ע הם דברי חסידות ופרישות למי שרוצה להחמיר ולנהוג על פיהם ולכן לא ראה הרמ"א צורך לחלוק שם. לעומת זאת, באב"ע הביא השו"ע את עיקר הדין בהלכות תשמיש ולכן דווקא שם הרמ"א נחלק עליו ומתיר דברים רבים לעומת השולחן ערוך. כך כותב הרב אלישיב לסיכום הדברים (עת דודים עמ' 41):
יש לדעת שרבים מגדולי דורנו הנחו את תלמידיהם לנהוג כמבואר בגוף החוברת הזאת מטעמים שונים. יש שביארו שדברי השולחן ערוך אינם מהווים את ההדרכה הפשוטה לחתן ולכלה בתחילת דרכם ואף לא הדרכה כללית לכלל הזוגות במהלך חיי נישואיהם…על כן, לא הביא השולחן ערוך דברים אלו בחלק אבן העזר. שם הוא מציין את חובות האיש לאשתו ללא אזכור דברים אלו[8]…..נראה שר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, בחר להביא דברים אלו רק באורח חיים ולא באבן העזר, כדי ללמדנו שלא כל הנהגה של דברי חסידות מחוייבים מהדין….לכן צ"ל שדבריו בסעי' ח' מכוונים רק לפרושים ולא לכל העם הקדוש שהם חיים באורחות חיים רגילים שאף בכלל דרך הקודש".
בסוף החוברת הנ"ל הובאו דבריו של הרב שמואל אריאל במאמרו "הקדושה שבחיי אישות". וכך הוא כותב שם (עמ' 44):
כשמעיינים במכלול המקורות נראה, שישנן בעניין זה גישות שונות בין גדולי ישראל במשך הדורות. אכן ישנה גישה, שלפיה ההנאה שבמעשה זה מרחיקה מן הקדושה, והאידיאל הוא להמעיט בהנאה. גישה זו באה לידי ביטוי חד בדברי השולחן ערוך, אך ישנם לא מעט מקורות בדברי חז"ל ובראשונים, המתייחסים לעניין זה באופן טבעי, ואינם רואים כל פגם בהנאה שבדבר. ההדרכה שהבאנו מגדולי רבותינו, לנהוג בחיי האישות באופן טבעי, משקפת נקיטת עמדה בסוגיה זו.
וכך הוא כותב בהערה על דבריו אלו:
לכאורה יש לשאול: גם אם יש מחלוקת בעניין זה, הרי השולחן ערוך הכריע כגישה השוללת את ההנאה, ואם כן, אין אנו רשאים לנקוט כגישה השנייה. אולם כאמור, רבים מגדולי הדורות לא נמנעו מלחלוק למעשה על הנהגות אלה של השולחן ערוך. הסיבה לכך היא, שמדובר כאן על מידות חסידות, ולא בהלכה פסוקה, שבה סמכות השולחן ערוך היא מכרעת[9].
הרב אריאל וגם הרב קנוהל כותבים שדבריו של השולחן ערוך בהלכות אישות, בעיקר בסי' ר"מ אך למעשה גם באב"ע, הם דברי חסידות ולכן מי שנוהג מנהגי פרישות יכול לנהוג בהם, אך כלל ישראל אינו מחוייב בהם כמו שהוא מחוייב לשאר הלכותיו של השולחן ערוך.
אם לדין נקבל, אך למעשה שניהם לא הביאו ראיה לדבריהם שמכלל חלקי השולחן הערוך, דווקא סימן ר"מ ואולי גם כ"ה, הם הסימנים בהם השולחן הערוך כתב דברי פרישות שאינם מחייבים את כלל הציבור. עד עתה נמנעתי מלקבוע את הדברים האלו על דבריו של מרן, רבן של כל ישראל, בעל השולחן ערוך, כיון שדבריו הם הלכה לכלל ישראל. אמנם, כבן לעדה האשכנזית היוצא ביד רמ"א, לכאורה אני פטור מדילמה זו. אך, דעתי לא נחה עדיין מאיבעיא זו. מניין הקביעה שדווקא דבריו אלו של השו"ע הם דברי פרישות. יש לציין: בפועל להלכה, אני סובר שדבריהם נכונים. רבים הם המקורות בחז"ל ואף בראשונים ובאחרונים שבהם רואים שלא נהגו כשולחן הערוך. מספיק להביא כאן את דבריו של רבי יעקב עמדין בסידורו 'בית יעקב' כדי לראות כמה דבריו הם רחוקים מהנהגת השולחן ערוך.
כך כתוב בשולחן ערוך בסעיף ח' (שהרב קנוהל התייחס אליו לעיל):
וישמש באימה וביראה, כמו שכתוב על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד, פי' באימה וביראה כאילו כפאו שד. ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו, ודומה כמי שכפאו שד שעושה הדבר באונס. ויש מפרשים מגלה טפח שבאשה כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך באותה מעשה, ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש. ויש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה ומכסה מיד כדי למעט הנאתו, וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם.
לעומת דברים אלו כך כתוב רבי יעקב עמדין:
"וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו, וזה יהיה ניכר בנשימתה ובעיניה ואז יאהבו זה לזה ויהו בניהם פקחים כי כפי מה שתהיה אהבתם זה לזה בשעת תשמיש כן יהיה פקחו הנער היולד וסכלותו והעם הוא כי האהבה לא תהיה כי אם מן התאווה, והתאווה לא תהיה כי אם מחום הלב יחמו הדם וכל האברים ולפי רוב תאוותה תהיה חמימותה, ויחמו שני הזרעים, זרע האיש וזרע האשה, אשר מהם יברא הילוד… וכאשר תהיה היא גם כן מוסכמת למחשבות טהורות וזכות כמוהו, אז יהיו שניהם אחדים בדבר המצוה ותתקשר מחשבתם כאחד ויולידו כן כפי הצורה הטהורה שציירו".
קשה עד בלתי אפשרי להלום דברים אלו עם הדרכת השולחן הערוך להמעיט את התאווה עד למינימום האפשרי ביחסי האישות.
הבאתי דברים אלו מהר"י עמדין, אבל למעשה ניתן היה להביא עוד עשרות או מאות מקורות מדברי הראשונים והאחרונים שדיברו בחיוב על יחסי אישות שיש בהם מרכיב של הנאה או תאווה בין האיש והאישה.
אך עדיין, השאלה בתוקפה, כיון שמרן בעל השולחן הכיר לפני ולפנים את כל המקורות שאני יכול להביא, ובכל זאת פסק כפי שהוא פסק. איך אנו טוענים לנהוג אחרת מדבריו בימינו. אין לי בעניין זה אלא ללכת אחרי מורנו הגדול, הרב אהרן ליכטנשטיין במאמרו המונומנטלי: על נישואין"[10].
השאלה המרכזית שהרב ליכטנשטיין שואל במאמר זה הוא על הפער בין גישת חלק מהראשונים להנאה במעשה זה לבין הגישה החיובית יותר בתלמוד הבבלי. בסיכום המאמר הרב ליכטנשטיין טוען שהנהגת הדרך החיובית (שמתאימה יותר לדרכו של הרמ"א) היא זאת שמתאימה לדורנו, בניגוד לדרך הפרושית. הוא לא מצליח למצוא לכך הוכחה חותכת, אבל הוא כן קובע את הדברים בצורה נחרצת. כך הוא כותב בסיכום המאמר:
חשבון נפש בנושא כללי זה הנו חובה דתית לפרט ולכלל. אך לגבי הנושא המסוים הנדון, אנו נאמנים לאינטואיציות הרוחניות שלנו. כמו השל"ה, איננו יכולים לאמץ עמדה שחלק כל כך מרכזי של המציאות הגופנית והנפשית איננו אלא מלכודת. כמו מחבר 'איגרת הקודש' איננו יכולים לנקוט גישה שלפיה פן בולט של טבע האדם איננו חלק מן ה'טוב מאוד' של הבריאה הראשונה. על כן, משוכנעים על ידי התחושות הרוחניות שלנו ומלאי אמונה שקיבלנו מרבותינו, אנו בוחרים בהיטהרות ולא בהימנעות. בשטח רגיש זה, אנו שואפים לחיים מלאי חיוניות ולא מנוטרלים — חיים נאצלים ומאצילים ולא רק שעברו תהליך חיטוי וניקיון. אנו נקראים לקדש — על ידי שילוב המיניות בתוך חיים שלמים של קדושה, המאופיינים בחוויות רצוא ושוב של הגשמה והימנעות על פי הצו האלוקי, ועל ידי מזיגת תוכן אנושי ורוחני לתוך מערכת היחסים. אין זו הדרך הקלה, אך יהי רצון שתהיה בנו חכמה ומחויבות כדי שהיא תהיה הדרך הטובה.
בסיכום מאמר ארוך על הגישה הנכונה בימינו למימד ההנאה ביחסי אישות, הרא"ל נוקט גישה חיובית להנאה. הוא שואל על הפער הניכר בין גישה חיובית להנאה ביחסי אישות שאנו מוצאים בתלמוד לבין הגישה הפרושית של חלק מהראשונים ובראשם הרמב"ם. בפועל, הוא פוסק על החלק ה'חמישי' של השולחן ערוך. כלומר, הוא עצמו לא מביא מקורות מובהקים המבכרים שיטה אחת על השנייה אלא הוא מסתמך על הגישה הכללית להלכה וחיים בימינו. אין הוא אומר שהגישה הפרושית לא היתה נכונה באף תקופה. אבל בדורינו, הגישה החיובית לעונג היא הנכונה והמתאימה.
פסקים הלכתיים בהלכות אישות שלא לפי דעת מרן של פוסקים ע"מ
אנו מוצאים מספר גדול של פסקי הלכה של פוסקים מעדות המזרח שפוסקים בהלכות אישות שלא לפי דעת מרן הב"י.
תשמיש לאור הנר
באו"ח סי' ר"מ יא ובאב"ע סי' כה ה כתב השולחן ערוך שאסור לשמש לאור הנר אפילו בהאפלת טלית.
על הלכה זו כתב רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים סי' צז:
לעניין תשמיש המיטה לאורו כשהוא מכוסה [אף שאורו יוצא מתחת הבגד], נראה פשוט דשרי…ולכן אני אומר שהאיסור הזה לאסור עמידה ותשמיש לאור הנר מפני הכפיה, הוא רק הגזמה והפחדה כדי להיות אדם צנוע, ונאמר רק בזמנו ובמקומו דווקא, דהיינו שבעל המאמר ראה במקומו עניים פריצות בזה, מפני שהיו דרים שני בעלי בתים ויותר בבית אחד…
הרב יוסף משאש מתיר תשמיש לאור הנר בימנו בניגוד גמור לפסק הפשוט בשולחן ערוך.
נישוק באותו מקום
כתב הרב יהודה עייאש, אב"ד ארג'יל, בפירושו 'לחם יהודה' על הרמב"ם (הלכות דעות ה ד): "ואגב יש לדקדק על מה שכתב מרן הבית יוסף סימן כה בטור אבן העזר על מה שכתב הטור דלא קאי "אין הלכה כיוחנן בן דהבאי" מז חלק ב – אלא אהפיכת שולחן, דאין נראה כן מדברי הרמב"ם דכתב "ומנשק בכל איבר שירצה" דמשמע – אפילו באותו מקום יעשה.
הרב יהודה עייאש התיר נישוק באותו מקום בניגוד לפירושו של הבית יוסף בדעת הרמב"ם.
שימוש בחצות הלילה
באב"ע כה ג כתב השו"ע כך:
לֹא יְשַׁמֵּשׁ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹפָהּ, אֶלָּא בְּאֶמְצָעָהּ:
על דין זה העיר רבי רפאל בירדוגו בפירושו לשו"ע תורת אמת (לגבי הדין של תשמיש ביום):
"ותיקשי הרי שומע קול אדם! אלא הדבר ברור שאין זה אלא חסידות גדולה, וכן עמא דבר, ותמיהא על הרבנים הפוסקים הטור והשולחן ערוך שעירבו מילי דחסידותא עם דברים שמעיקר הדין…"
הרב בירדוגו התיר תשמיש בזמנים אחרים ולאו דווקא בחצות הלילה.
תשמיש ביום
בשולחן ערוך כתב (אב"ע כה ה): וְכֵן אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם, שֶׁעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ.
על זה כתב הרב שלמה משה עאמר (שו"ת שמע שלמה או"ח ג ט): וסתם תלמיד חכם הוא מכובד בדרכיו וכל דרכיו שקולים ומדודים, לכך, אם בא לעשות מעשה ב"צורך גדול" אין בזה הכלל של עזות פנים.
הרב עאמר התיר לשמש ביום, אמנם ב"צורך גדול" לעומת האיסור הגורף של השו"ע.
תשמיש בעמידה או בתנוחה היא למעלה
בסי' ר"מ טו כתב המחבר שלא ישמש בעמידה, ועל תנוחת היא למעלה, כתב שזו דרך עזות (או"ח ר"מ ה).
הרב חנן אפללו בשו"ת "אשר חנן" (חלק ו-ז סי' סח כתב וז"ל: וכאמור למסקנה ברורה הרוצים (בני הזוג) לשנות צורת המשכב, ידם על העליונה ומותר, כל שכן בשאר הימים שאינם מסוגלים להריון".
אם כן, הרב אפללו התיר לשמש בתנוחות שונות, בניגוד מפורש לדעתו של השו"ע.
הבאתי רק מספר דוגמאות אבל יש רבות אחרות ואיני צריך למנותן את כולן כרוכלא ואידך זיל גמור.
סיכום:
ישנה מחלוקת יסודית בין שולחן הערוך לבין הרמ"א בגישה התורנית לחיי אישות של האדם היהודי. מרן הב"י נקט גישה פרושית המתנזרת מהנאה והרמ"א נקט גישה חיובית. יש רק מעט מקורות המתייחסים ישירות למחלוקת זו, ואילו שיש, נכתבו בידי בני אשכנז. בפועל, בני ע"מ יכולים לנקוט כגישת הרמ"א על אף שרק מעט פוסקים בני ע"מ שכתבו כך בפירוש. אבל כיון שבפועל אנו מוצאים פסקים רבים של רבנים ספרדיים שלא פסקו בהרבה פרטי הלכה כמרן הב"י, לכן ניתן להסיק מהפרטים לכלל. כיון שיהיה קשה לכל אחד ללכת לבדוק כל הלכה והלכה, אני סבור שצריך לנקוט באופן כללי בהלכות תשמיש כגישת הרא"ל שכותב שהגישה החיובית להנאה ביחסי אישות היא זאת שמתאימה לדורנו. אם דבריו הם נכונים גם ביחס לנשר הגדול הרמב"ם, אזי הדברים יכולים להיות נכונים גם כלפי השולחן ערוך.
אנו חיים היום בדור עם שפע שלא היה מעולם. אנשים מתירים לעצמם ליהנות משפע זה בבתי מלון, מסעדות, נופשים ועוד כל מיני הנאות העולם הזה. נפש האדם היא אחת, כתב הרמב"ם בשמונה פרקים. היא לא יכולה לחיות בסתירה מובהקת בין תחומי החיים השונים. ליהנות מכל מאכל ומשתה, אך לנהוג בפרישות בתחום האישות. ההדרכה המתאימה לדורנו היא תורה מאוחדת: לדעת ליהנות מהשפע האלוקי בדורנו בגבולות ההלכה ולא להפוך את ההנאה לעיקר בחיים אלא לחלק התפל שבו. כך יש לנהוג גם ביחס להנאה ביחסי אישות[11].
[1] יש לעיין בשאלה למה הרמ"א חיכה לאב"ע כדי להביע את הבדלי הגישה שלו ולא העיר כבר באורח חיים. ייתכן שהוא סבר שעיקר דיני תשמיש שייכים לאבן העזר שהוא החלק בשולחן ערוך העוסק ביחסים בין בעל ואישה ולכן החליט להעיר רק שם. עדיין מוקשה לי שהוא אפילו לא שלח הפנייה קצרה להגהה שלו מסי' ר"מ כמו שהוא עשה במקרים רבים שרצה להגיה רק במקום אחד.
[2] יש מחלוקת בין האחרונים האם בעל השולחן ערוך כתב את הכותרות שלו או לא. עיינו: https://katzr.net/ec10da. מקובלים עלי דבריו הממצעים של הרב וואזנר, שגם אם בעל השו"ע כתב את הכותרות, הרי חלו בהם ידיים של אחרים. גם אם כן, מי שתיקן את הכותרת קלע נכון לדעתו של המחבר.
[3] רבי יוסף חיים, מקבציאל, הוצאת סאלם, ירושלים תשע"ד, קונטרס יראת ההוראה, כללי פסיקתו ודרכי הוראותיו של רבינו יוסף חיים זיע"א, בדרכם של חכמי ספרד ובראשם מרן הבית יוסף זיע"א, ובפרט שם ענף ו'.
[4] שו"ת אור לציון, רבי בן ציון אבא שאול, ירושלים תשנ"ג, עמ' יב-יג.
[5] תודה לבעל המחבר של דבר סתר שראיתי מקור זה אצלו. לצערי הרב, בגלל מיעוט הידיעות שלי בפסקי רבותינו מעדות המזרח נעזרתי בספרו החשוב שמצוי במרשתת. וכן להלן במקומות שבהם חלקו רבני ע"מ על בעל השולחן ערוך בפרטי הלכות תשמיש.
[6] הדוגמא הבולטת לכך הוא מה שכתב באב"ע סי' כו א: אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וְעָוֹן זֶה חָמוּר מִכָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. אנו לא מוצאים מקור תלמודי לכך שעבירה זו היא החמורה ביותר בתורה, כמו שהעירו במקום כל מפרשי השו"ע: החלקת מחוקק, הבית שמואל והבאר היטב, שמקורו של השו"ע הוא בזוהר פרשת ויחי.
[7] תודה לרב יצחק רונס שהיפנה את תשומת לבי למקור זה והמקור הבא במאמרו של הרב שמואל אריאל. לאחר מכן נזכרתי בשיחה שלי עם הרב קנוהל על יחסו של השולחן הערוך לפרישות ולצניעות.
[8] הכוונה בעיקר לאו"ח סעיף ח' ששם הביא בעל השולחן ערוך הנהגות של פרישות שצריך לנהוג בהם.
[9] עיינו במקור של מאמר זה ביתר אריכות שהתפרסם בגילון צהר כ' "קדושה בחיי האישות", עמ' 67-78 ובפרט עמ' 70.
[10] פורסם לראשונה בעברית ב"מעשה חשב" כרך א' תשע"ה. במקור פורסם באנגלית בשם: Of Marriage: Relationships and Relations,. מאמר זה נכתב עבור כנס הפורום האורתודוקסי ה־ 17 בניו יורק, תשס"ה, ונדפס לראשונה בכתב העת: “” Tradition 39:2 (Summer 2005), pp. 1-34. ראוי לקרוא בעיון את כל המאמר. גישתי היסודית להלכה ומינית נקבעו על פי דרכו שפורט במאמר זה. יש לציין שבמאמר זה הרא"ל מנגיד את הדעות בראשונים, בעיקר את הרמב"ם במו"נ ואת הרמב"ן באגרת הקודש. הוא לא מתייחס למחלוקת השולחן ערוך והרמ"א.
[11] אחר כתבי את המאמר, ראיתי בדבריו של הרב אליהו בן סימון שהתייחס למחוייבות לפסקי השו"ע וכך הוא כתב (הרב אליהו בן סימון, חיי משפחה של סובלת מווגינזמוס אמיתי, אסיא קיא): האם ניתן להקל בשעת הדחק גדול שלא כדעת השו"ע והרמ"א?
דהנה מודעת זאת בכל הארץ, כי קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם לנהוג ככל הוראות מרן השו"ע, ויתד היא שלא תימוט. אך אמנם שמ"מ מצינו באיזהו מקומן, שהפוסקים נטו קו מהאי כללא והורו שלא כדעת מרן. וכגון במקום ספק ברכות, ובמקום מנהג, ובעוד עניינים המבוארים בדברי האחרונים באיזהו מקומן, שבהם לא קבלנו הוראות מרן.
אך שיש לחקור ולעיין האם קבלנו הוראות מרן גם בשעת הדחק גדול ובהפסד מרובה מאוד, דלגבי דידן פסקיו של מרן הם כ"אתאמרא הלכתא", ואין עצה ואין תבונה, או"ד שקבלת מרן הייתה רק בסתמא, אבל לא במצבים מיוחדים שהם שעת הדחק גדול. עכ"ד. אמנם המסקנה שלי אינה זהה לשלו, ואני הרחבתי את ההיתר, אבל כאמור בסיכום, אני סובר שמצב הזוגיות בכלל של דורנו הוא שעת דחק. מסקנתי אינם נסמכים על דבריו, אבל ראיתי לנכון להביאם.
יצא לך יפה עם הרמב"ם היומי. איסורי ביאה כא.
שלום הרב,
לאורך הדברים יש הנחה ברורה שהשו"ע והרמ'א מחייבים, לפחות את קהילות אשכנז לרמ"א ועדות מזרח לשו"ע. על סמך הנחה זו המאמר עושה 'מאמץ' להסביר למה מותר בכל זאת לא לנקוט כשו"ע. מרגיש לי לא נכון לא לשים על השולחן, שלאורך הדורות היו פוסקים רבים שכלל לא קיבלו את ההנחה שיש מחויבות לשו"ע. החל מהמהרש"ל בן דורו של השו"ע (בהקדמתו לים של שלמה חולין וב"ק), ועוד רבים רבים (בימינו- נציין למאמרו של הרב נחום רבינוביץ' ב'מסילות בלבבם' 'פסיקה ומנהיגות רבנית' (בעיקר סעיף ה' שם), וכן בשו"ת 'שיח נחום' סימן פו'. גם הרב מיכאל אברהם האריך לבאר את יסודות הגישה הזאת בספרו 'מהלכים בין העומדים'. וכאמור- זה רק קצת מעוד מקורות רבים). לפי גישות אלו תפקיד הפוסק בכל דור להכריע בשאלות כאלו, ואין שום מניעה מלומר שאיננו מקבלים גישה או פסיקה הלכתית מסוימת, כמובן, בהנחה שהדברים מבוררים ומבוססים. ספציפית בסוגיה זו השו"ע צעד בעיקר בעקבות הרמב"ם, וכבר הרמב"ן תקף בחריפות את הרמב"ם בעניין זה, וממילא אין סיבה שנהיה משועבדים לגישת השו"ע והרמב"ם, ללא כל קשר לשאלה אם אדם מגדיר עצמו 'אשכנזי' או 'ספרדי'. (ולמען האמת ראוי שכבר נפסיק לענ"ד עם הכינויים הללו. חזרנו לארצנו, וניתן לראות עצמנו כיהודים או ישראלים. המציאות של עדות יכולה לבוא לידי ביטוי בדברים מסוימים , אך האם אנחנו גם מייחלים לכהן גדול אשכנזי וכהן גדול ספרדי? ולמה לא גם איטלקי, תימני, תוניסאי, הודי וכו'… זה קצת מעלה גיחוך כשחושבים על אלפי הקהלות היהודיות שהתקבצו לארץ ישראל, עם פסיקות ומנהגים שונים…
ההנחה שלי בעיקר נובעת מהמציאות של עולם הפסיקה. השולחן ערוך קיבל מעמד של "פוסק על". זה נכון שרבים לא קיבלו, אבל ראה בכתבים של הגר"ע יוסף כמה הוא התאמץ להוכיח שבכל דבר הולכים על פי מרן בעל השו"ע. מעבר לכך, רבים הפוסקים שנוקטים כל היום. אם אתה לא פוסק כל, אז אכן, כמעט ואין קושיא.
איני חושב שהשו"ע הלך בעקבות הרמב"ם בנושא זה. אני חושב שהוא הלך בעיקר בעקבות הזוהר. אבל יש בהחלט עוד מהאריך בזה.