לאחר הפרעות של שמחת תורה תשפ"ד, רבים הרגישו שואה. במשך הזמן נחשפנו ביתר עומק לזוועות שהתחילו להגיע מעדויות של ניצולים, אנשי זק"א, אנשי רפואה ואנשי צבא. אכן צאצאי עמלק, החמאס ושותפיו ואזרחים עזתים רגילים, היו נאמנים למורשת האכזרית של עמלק, חמלניציקי, הנאצים, הליטאים ורבים רבים אחרים לאורך ההיסטוריה היהודית.
ניצולים ממסיבת הנובה ומהקיבוצים העידו על כריתת איברים, אונס קבוצתי תוך כדי רצח, שריפה בחיים ושאר מיתות משונות ואכזריות.
אבל כל זה הוא לא שואה. אפשר לקרוא לזה פוגרום. וכאן נמצא הכאב הגדול. עצם העובדה שהשתמשתי במילה לועזית כדי לתאר את מה שאירע, מורה על העניין. הקמנו מדינה מתוך הבטחה שדברים כאלו לא יקרו כאן. זו ההצדקה וזה האתוס שעומד מאחורי הקמת המדינה: מקום שיהודים לא יירצחו ולא יסבלו בגלל יהדותם.
כל זה קרס חלקית אל מול עינינו.
למה חלקית, כי מה שקרה זה לא שואה. במשך 6 שנות הגיהינום הנאצי, לא היה מי שנחלץ לעזרתם. חוץ ממספר בטל בשישים של חסידי אומות העולם, גורל היהודים לא עניין את העולם. אבל גם לא היתה את מדינת ישראל שיכלה להיחלץ לעזרתם.
האם היישוב היה יכול לעשות יותר? אולי. כשאני מדריך על חורבות הגיטו של וורשה, אני חושב על פאבל פראנקל, מנהיג בית"ר, ועל מרדכי אנילביץ – מנהיג השומר הצעיר נלחמים על כבוד העם היהודי – לבד לבד לגמרי. אף אחד לא שלח להם נשק מהארץ. לא הגיעו אליהם צעירים חסונים מארץ ישראל לעזור להם בלחימה. אפילו מכתב חיזוק לא הוצנח אליהם לגיטו הבוער. אני חושב על הבדידות שהם הרגישו. הם נותרו לבד.
כך הרגישו תושבי בארי וניר עוז. איפה צה"ל כולם שאלו. איפה חיל האוויר? אבל את השאלות האלו הם הרגישו בייאוש על בשרם רק למשך כמה שעות. אמנם השעות ניראו כנצח עבורם – אבל הם לא היו שש שנים ארוכות.
פרעות תשפ"ד לא היו שואה גם מעוד היבטים. המרכזי שבהם: הכמות. נכון, 1500 הרוגים יהודים ביום אחד לא היו מאז השואה. אבל בשואה זה היה הכמות בכל יום, במקומות רבים. זה אפילו פחות ממשמרת אחת של תאי הגזים 2 ו -3 בבירקנאו שיכל להכיל עד 2000 יהודים. 1500 נרצחים זה בערך שעה וחצי של עבודה בטרבלינקה. מספר 1500, זו כמות היהודים בכפרים קטנים רבים של ליטא שבהם היהודים הושמדו עד האחרונים שבהם על ידי השכנים הליטאים.
מה שקרה לנו זה אסון נורא, אבל זה לא שואה.
תחת ידי נמצאים מאות עדויות של מעשים אכזריים לא פחות ממה שעשו החמאס נאצים בתקופת השואה כמעט בכל מקום ומקום. אין רצוני להעתיקם כעת לכאן. הפצעים החדשים שלנו טריים מדי.
זה לא אמור לנחם אף אחד – רק לשים דברים בפרופורציה.
אז מה אנו אמורים ללמוד מזה?
שלזכור ולא לשכוח – זה עכשיו ממש! בשביל מה שקורה עכשיו בארץ ובעולם אני עוסק בחינוך לזיכרון השואה כבר 20 שנה.
ולצערי, יש עוד הרבה עבודה.
"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה בשואה, בבארי ובנחל עוז."
ביחד ננצח ובזיכרון סוד הגאולה.
באהבה,
הרב רפי אוסטרוף
מחנך לזוגיות ומיניות חיובית
https://rafiostroff.com/