אנחנו כבר בשנה וחצי של מלחמה ורבים מהקוראים והקוראות כאן שירתו תקופה ארוכה במילואים. [בכוונה כתבתי גם קוראות כי גם הנשים בבית נמצאות במילואים, גם אם לא התגייסו בפועל, ויש גם לא מעט נשים שעושות מילואים, אם כי בוודאי לא בשיעור של הגברים].
במסגרת אירוע שלם של סופשבוע לזוגות משרתי מילואים, התקיימו מגוון סדנאות בהיבטים שונים של זוגיות. אני העברתי סדנא בנושא – "השפעת שירות מילואים ארוך על יחסי האישות". החלטתי להביא בפניכם ציטוטים נבחרים ממנה.
הנשים התבקשו לומר מה השתנה במיניות שלנו בעקבות השירות הארוך והיעדרות האיש מהבית
ייתכנו כמה תועלות בהבאת הדברים בפניכם:
אם אתם זוג העונה על התיאור הנ"ל, תבינו שאתם לא לבד ורגשות רבים שאתם חווים, הם כתוצאה מהמציאות שרבים חווים אותה. מתוך זה תבינו שהמערכות כבר התארגנו די טוב, גם בצבא וגם באזרחות, כדי לתת מענה זוגי נכון לכל זוג.
תועלת נוספת היא רגישות סביבתית. יכול להיות שאתה או את לא משרתים במילואים, אבל השכן כן. תהיו רגישים. עדיין יש מקום להביא עוגה לשבת או פרחים לאשת המילואים. כל האתגרים והקשיים לא הלכו לאף מקום.
אז הנה ציטוטים נבחרים מדברי הנשים על מה השתנה במיניות שלנו:
- מצד אחד הרצון, החשק והמשיכה מאוד גבוה (אחרי דאגה, געגוע, פרידה ממושכת), מצד שני אין חשק! לכלום! ויש רצון לגשר על הפער.
- יש בי הרבה כעס כל הזמן (בעיקר עליו?) ולוקח לי הרבה מאוד זמן להירגע ולאפשר לגוף להתמסר, להיכנס לחשק ולהיפתח אליו. החשק מאוד שברירי. גם לרוב, בסוף היום האינטנסיבי, כל מה שבא לי זה להיות לבד ושיעזבו אותי בשקט.
- הגוף אינו רפוי ומתמסר כמו לפני ה-7.10
- פחות מצפים כי יש דברים יותר קריטיים וחשובים ומצד שני יש זמנים שברור שצריך שיהיה קיום יחסים כי הוא בדיוק חזר.
- צריך לגייס יותר כוח כדי להתחבר לזה. אי אפשר "לזייף" את זה כי הוא מרגיש את זה ולכן באמת שצריך למצוא דרך לנתק את ה"נאחס" ולהתחבר אלינו. אנחנו משתדלים להיות פתוחים ולשוחח על זה כדי לעשות תיאום ציפיות.
- הצורך לגייס יחסים – אולי זו הפעם האחרונה שלנו יחד.
- לא חושבת שמשהו השתנה. יחסים כן טובים! רק נהיה רצון ללמוד איך ל"שדרג", לא חושבת שקשור למלחמה אלא אולי זה שעכשיו פתאום יש יותר זמן זוגי שעושה חשק ללמוד ולעבוד על זה. לא שיתפתי את בעלי בזה עדיין.
- המיניות מציפה בשנינו המון כאב.
- יותר רוצה קשר, בהרגשה של "החיים יכולים להיגמר", זה יכול להיות החיבור האחרון.
- יותר רצון וצורך בקרבה במגע פיזי, בוודאות המוצקה שהוא כאן והוא לא הולך לשום מקום. גם באופן לא מיני, אבל כן גם בצורה מינית – צורך בחיבור פיזי יציב ומוחלט, צורך ברור וקבוע.
- מרגישה שהצורך במיניות עלה הרבה יותר מהצד שלו ואני נענית לה הרבה יותר. היא נואשת יותר, הישרדותית יותר, לאור הטלטלה מסביב. השעות הם לא שגרתיות ויכולות להיות בכל שעה מסביב לשעון 24/7, מכיוון שהמשמרות מסביב לשעון ואין שגרה בשינה/עירות. יש גם פרספקטיבה בוגרת יותר לשמוח בזוגיות שיש לנו ולהעריך אותה ולשמור עליה כי זה לא מובן מאליו.
- הוא לא יודע איך לחזר (עוד פחות ממקודם), החשק שלו עלה והחשק שלי התרסק. המשיכה שלנו ירדה וההיגיינה שלו ירדה. אני עייפה, לא פנויה. הוא פחות מתחשב. פעם כשלא רציתי הוא כיבד, היום דורש, הכל כאן ועכשיו.
- הספונטניות השתנתה. נהיה מתוכנן וברור. לפעמים "וי, שצריך לסמן, לטוב ולרע.
- בזמנו נוצר געגוע אחר (בזמן המלחמה). כשהגיע מהמלחמה מאוד התגעגענו להיות יחד. לא תמיד התאפשר ולכן נוצרה תקופה שלא יכולנו להיות יחד. זה הפך ללגיטימי יותר. היום פחות או יותר חזר לשגרה, האהבה התעצמה.
- המיניות הצטמצמה. היו תקופות שלא היה לזה מקום בתוך הכאוס הגדול. זה לא היה רלוונטי מבחינת ההרגשה והרגשות הצפים.
- הצורך לרצות. מצב שהזוגיות בהישרדות וחייב לשמור עליה. לכן לא לאפשר דחייה של יותר מ-4 ימים. מה שפעם היה יותר רגוע.
- התכיפות. המיניות מופיעה לעיתים רחוקות יותר.
- לא השתנתה. דווקא זה התחום היחיד שאני מרגישה מובנת וקרובה.
- לעיתים קרובות התחלה של אקט מיני מחזיר אותי לחטיפות/אירועי ה-7 לאוקטובר והאונס, ומלחיץ/גורם לי לסגת והוא לא מבין מה קורה.
- הסיפורים/המילים/המראות שהמלים האלה מעלות על האונס הקבוצתי והאכזרי שנשים, נערות ובנות עברו ב-7 באוקטובר עולים בי ברגעי אינטימיות, ואני מניחה להם לעבור הלאה.
- זה בא בגלים… בין אינטימיות וקרבה גדולה לחוסר חשק עצום.
- עייפות, ייאוש – הביאה לפגיעה באינטימיות. רצון לקרבה שהיא אחרת מיחסי אישות.
- יש לי פחות חשק. פחות חשוב לי לשמח אותו (כי יש לי מטענים שונים כלפיו). לא השתמשנו באביזרי מין בכלל מאז 7/10. כשאנחנו ביחד זה היה יותר קצר (בזמן…)
- חייתי בפחד נורא. בעלי היה בכיתת כוננות אבל זה היה כאילו הוא לא היה בבית. הייתי צריכה לנהל את העסק גם שלו גם שלי וכל הבית עליי. הייתי צריכה להבין אותו והרצון לשרת אבל בגיל 60 פלוס כעסתי כבר שהוא לא מוכן לא להתגייס ולהיות איתנו יותר. הרגשתי שהוא עזב אותי ואת הבית במקום להיות איתנו והייתה לו אפשרות לבחור.
- המחשבות שאולי זו הפעם האחרונה.
- כמובן שאין לנו "עונות" אז כשבעלי חוזר הביתה סוף סוף, זה לא משנה כל כך איזה יום זה או מה יש לנו. ברור שנקיים יחסים ולפעמים אני רק עושה בשבילו כדי לשמח למרות שלא תמיד יש לי אנרגיות או כוחות. כשאני מבקשת לא הערב, אני מרגישה אשמה אפילו שהוא לא עושה/אומר משהו שיגרום לי להרגיש ככה.
בשבוע הבא, אביא את דברי הגברים.
באהבה רבה,
הרב רפי