בספר שלי (כמה לך בשרי) כתבתי מאמר על ההגדרה ההלכתית של מצוות עונה (ונמצא גם בבלוג שלי כאן: https://rafiostroff.com/?p=4121).
אחת הנקודות המרכזיות במאמר היא שהבעל מחוייב לקיים יחסים עם אשתו לפי סוגי המלאכה שלו ולפי כוחו. כלומר, מצוות עונה היא מצווה דאורייתא וחיוב בכתובה של הבעל כלפי האישה.
רבים שאלו: איזו חובה יש לאישה כלפי בעלה? מכח מה, בעל רשאי וזכאי לדרוש קיום יחסים מאשתו? הדבר לא כל כך ברור כמו מצוות עונה, ולכן, האם היא בכלל מחוייבת?
הערת ביניים:
למה בכלל יש צורך לדבר על חובות, הרי עצם הדיבור על חובה של אחד לשני מלמד על בעיה בנישואין שלהם. האם זה לא מעשה שהזוג אמור לקיים אותו רק כאשר יש תשוקה ורצון הדדי?
אז התשובה היא כן ולא.
זה נכון שלכתחילה ראוי ורצוי לקיים יחסי אישות מתוך חשק ואהבה זה לזה. הבעיה נוצרת כאשר יש פער. פער בתדירות, פער ברצון ופער בעוררות הטבעית לעומת עוררות תגובתית.
אם יש חובה, אז בן הזוג יעשה את המאמץ להיכנס לזה גם אם אין לו כרגע רצון או חשק לכך. אם אין שום חובה, אז למה להתאמץ?
אבל מעבר לכך, אני סבור כמו הפתיחה של הרמח"ל למסילת ישרים פרק א:
"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו."
קודם כל עלי לברר מה החובה שלי, על מה אני צריך להתאמץ ואז, מתוך: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אני מקווה לעשות את המצווה גם מתוך אהבה.
לכן ראשית, נלמד מה החובה.
האם יש חובה לאישה לקיים יחסים עם בעלה, מה תוקף החובה הזאת ובאיזו תדירות?
המשנה בכתובות סג א, אומרת כך:
המורדת על בעלה – פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר: שבעה טרפעיקין.
ועל זה אומרת הגמרא: מורדת ממאי? רב הונא אמר: מתשמיש המטה.
המשנה והגמרא אומרים שאישה שלא מסכימה לקיים יחסים עם בעלה נקראת מורדת וכעונש משיתים עליה סנקציה כלכלית של הורדת ערך ההתחייבות המקורית של הבעל בכתובתה בצורה קצובה כל עוד היא עומדת במריה.
אבל הגמרא שם בעמוד ב שואלת מה ההגדרה של מורדת, ועונה:
היכי דמיא מורדת? אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי – לא כייפינן לה. מר זוטרא אמר: כייפינן לה. הוה עובדא ואכפה מר זוטרא, ונפק מיניה רבי חנינא מסורא. ולא היא, התם סייעתא דשמיא הוה.
תרגום (לא-מילולי שלי ר.א.):
איזו אישה מוגדרת כמורדת? אמימר אמר: שאם האישה רוצה עקרונית להמשיך לחיות עם בעלה אבל היא נוקטת סנקציה של מניעת יחסי אישות כדי לצער אותו, היא הנקראת מורדת. אבל אם היא אומרת שהוא מאוס עליה, אין לה דין של מורדת ולא נוקטים נגדה סנקציות כלכליות.
לאחר מכן הגמרא מביאה את דעתו של מר זוטרא שכן כופין עליה (באמצעות אותן סנקציות) לקיים יחסים אפילו שהיא מואסת בו. ומספרת הגמרא על מר זוטרא עצמו שכפה את אשתו לקיים איתו יחסים, ומתוך יחסים אילו נולד להם בן תלמיד חכם (רבי חנינא), ללמדנו, שאין בעיה עם הכפייה הזאת. דוחה את דבריו הגמרא ואומרת שלמר זוטרא היה עזר או ברכה מיוחדת משמים שנולד לו כזה בן תלמיד חכם, אך עדיין אסור לכפות את האישה.
אנו רואים כאן גישות שונות של החכמים בגמרא ביחס לכפיית האישה לקיום יחסים.
בכל מקרה, לא מצאנו שמותר לבעל לכפות יחסים על אשתו בכח, אלא רק בסנקציות כלכליות.
הרמב"ם בהלכות אישות פרק יד הלכה ח – ט כותב:
האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ותצא בלא כתובה כלל…
ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו …שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה, ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה.
הרמב"ם בעקבות דבריו של אמימר בגמרא כותב שעל בית הדין לבדוק את סיבת המרידה. האם זה כדי לצער או לנקום בו, אך בפועל אינה רוצה להתגרש – במקרה זה יוטלו עליה סנקציות כלכליות ואף יביישו אותה על ידי הכרזה בבית הכנסת.
או שהיא לא יכולה לקיים איתו יחסים כי הוא מאוס עליה. במקרה זה, מחייבים את הבעל לגרשה (ללא כתובה), וכאן הרמב"ם נוקט ביטוי משמועתי מאד: "לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה". האישה אומנם מחוייבת לבעל הזה וכרתה איתו ברית נישואין, אבל היא אינה משועבדת לו כמו שבויה על מנת שחייבת לקיים יחסים עם מי ששנוא עליה.
אנו רואים מכאן שמצד אחד יש חיוב לאישה לקיים יחסים עם בעלה, ומצד שני אם הוא מאוס עליה, אין לכופה. אמנם משמע מהגמרא שכשהיא אומרת "מאיס עלי", זה לא משהו זמני אלא מצב קבוע ולכן במקרה זה, היא יכולה לצאת מבעלה.
[הערה: הראשונים (רבינו תם בתוספות, הרשב"א ועיין מגיד משנה כאן) דנים האם כופין את הבעל לתת לה גט במקרה של מאיס עלי או לא. הדיון בזה כבר חורג מעניינו של מאמר זה].
כבר למדנו שהאיש מחוייב לאשתו בקיום יחסים לפי העונות שקבעו חז"ל (כתובות סא ב). מה הדין אם הבעל רוצה לקיים יחסים מעבר לעונות שנקבעו ביניהם. האם האישה חייבת להיענות לו?
כתב בשו"ת מהרי"ט חלק א סימן ה
דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה.
אישה שלא רוצה זמנית לקיים יחסים, כלומר היום או מחר וכד', אינה מחוייבת להיענות לבעל בכל פעם שרוצה, מאותה סיבה שמנינו קודם: "שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה."
כלומר, טענה זו שהיא לא שבוייה שלו, תקפה גם בצורה זמנית: שהיא אינה רוצה מסיבה כלשהיא, לקיים יחסים עכשיו.
מצד שני, כיון שאדם חייב במצוות עונה מדאורייתא (שארה, כסותה ועונה לא יגרע (שמות כא י), מובן מכאן שהוא מתחתן על דעת כן, לקיים יחסים סדירים עם אשתו. ואם היא לא מוכנה, הרי היא מבטלת את אחד מיסודות הנישואין.
כך כותב הרשב"א בחידושיו למסכת נדרים טו ב:
ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך שע"י כך עמדו ונשאו… ועוד תדע לך שהרי האשה אינה מצווה בעונה ואפילו הכי באוסרת הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל ואין צריך להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדי ליה.
הרשב"א מסביר שם שאישה לא יכולה לנדור נדר ולאסור את הנאת התשמיש על בעלה, כיון שהיא משועבדת לו לקיום יחסים.
אין להיבהל מהלשון "משועבדת". בדיוק באותו לשון נקטו החכמים כשאמרו שהיא לא משועבדת לו כשבויית חרב. אלא יש להבין את הביטוי ההלכתי הזה כהתחייבות בסיסית של כל בני זוג שנישאו זה לזה לקיים יחסי אישות הדדיים. באיזו תדירות? אמנם לפי מצוות עונה – אבל לפני כן ישנה התחייבות בסיסית.
וכך ניסח את זה בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן עט
והנה לכאורה כיון שברור ופשוט שזה שאינו ראוי לביאה שהוא בעיקר האישות שלזה כלה נכנסה לחופה והתורה קרא לזה ענוי.
התשמיש, יחסי האישות, הם אחת הסיבות שבני זוג מתחתנים. ברור שזה לא רק לקיים יחסים, אבל על דעת כן כל אחד מתחתן, ולכן האישה מחוייבת בזה לבעלה.
האם בכל פעם שיש לו רצון ליחסים היא חייבת?
ממש לא – כפי שניסח את זה בשו"ת מהרי"ט – שהיא אינה שבויית חרב שלו לקיים יחסים בכל שעה שיש לו עוררות.
אך מצאנו שהראב"ד בבעלי הנפש כתב את סיבה רביעית לקיום יחסים:
והרביעית שהוא מתכוון לגדור את עצמו בה כדי שלא יתאווה לעבירה כי הוא רואה את יצרו מתגבר ומתאווה אל הדבר ההוא.
לאיש יש חשש שיחטא באישה האסורה לו, וכדי להימנע מכך, הוא דורש לקיים יחסים עם אשתו.
במאמרי "הוצאת זרע במסגרת יחסי אישות" המופיע בספרי הנ"ל ניתחתי את דעת הראב"ד והוכחתי שאם הבעל יחטא בהוצאת זרע לבטלה, זה אינו מחייב אותה לקיים יחסים איתו.
לכן, חשש מהוצאת זרע לבטלה אינה סיבה מספקת לחייב את האישה לקיים יחסים[1].
אמנם, לא כדברינו עד כה, משמע מלשון הרמב"ם במקום אחר (הלכות אישות טו יח):
ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה.
רבים הבינו מכאן שעל האישה להיענות לבעל בכל עת שידרוש לקיים עמה יחסים[2].
אבל מחילה מכבוד תורתם ובמיוחד שאיני ראוי לחלוק על גדולי תורה כאלו, אבל תורה היא וללמוד אני צריך. דברים אילו של הרמב"ם אינם סותרים את מה שהוא עצמו כתב שהיא אינה כשבויית חרב לבעלה (בטענת מאיס עלי – שבוודאי יכול להתפרש כמאיסה זמנית עכשיו – שהיא אינה יכולה לקיים איתו יחסים כעת). אלא דברים אילו של הרמב"ם מופיעים לקראת הסוף של הפרק שבו היא אסף דברי אגדה של חז"ל על מנת לעודד יחסים זוגיים חיוביים כללים בין איש לאישה ואילו דבריו (אישות טו יח-כ):
וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה ולא תתבע תשמיש המטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה, ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה יישובן נאה ומשובח.
אמנם דברים אילו גם נפסקו להלכה, אבל כפי שניתן להבין, רוח הדברים באים להשרות אווירה טובה ויחסים טובים בין האיש והאישה. ברור שאישה שנענית כל פעם לבעלה – משפרת את היחסים ביניהם ומורידה את המתח, אך כהוראה מחייבת – קשה לקבל שאישה חייבת להיענות לבעל כדרישה מחייבת אלא כהמלצה טובה (כפי שכתב בשו"ת מהרי"ט לעיל).
הרב אליעזר מלמד בספרו שמחת הבית וברכתו[3], כותב מספר פעמים על החיוב המוחלט של אישה לקיים יחסים עם בעלה גם מעבר חובה הבסיסית של זמני העונות. כיון שהספר נמצא במרשתת, אני מקצר ולא מצטט את דבריו, וניתן לראות את לשונו הברורה והמחייבת לפי ההפניות למטה. אך קשה לי להלום את דבריו עם המציאות ועם המקורות שהבאנו לעיל ואני רואה בהם ככיוון חינוכי יותר מאשר הוראה מחייבת. אפשר לנסות לחנך זוגות לקיום יחסים בכל עת שאחד מהם רוצה, אך בפועל זו לא המציאות ולא תמיד ניתן לברוא מציאות. אפשר לחנך לאורך זמן, ואני מבין שזה מה שהרב מלמד רוצה. אך כל עוד זה לא הרצון של האיש והאישה ברגע זה, קשה לכפות על כך.
סיכום:
ישנה התחייבות ברורה ופשוטה לכל אחד מבני הזוג לקיים יחסים תדיריים וטובים. המחוייבות של הבעל מוגדרת במצוות עונה, והמחוייבות של האישה היא יותר כללית ובסיסית: מתוך שהאיש התחתן איתה, היסוד וברירת המחדל של הנישואין הם שאישה מחויבת ליחסים עם בעלה. גם כשלאישה אין כל כך חשק ראשוני-ספונטני לקיום יחסים – ישנה חובה לעשות השתדלות להתעורר לזה. אך כמו בכל דבר בחיים, אם הדרישה מצד הבעל היא בהגזמה – אין חובה להיענות לו אלא עליו להוריד את הציפיות והדרישות – "לפי שאינה כשבויה" – לשון הרמב"ם. חשש מהוצאת זרע של האיש אינה סיבה מספקת לחייב את האישה לקיום יחסים.
[1] ומה גבר אמור לעשות עם היצר שלו אם אשתו אינה רוצה להיות איתו בעת הזאת? פרסמתי על זה מאמר בשם "איזהו גיבור הכובש את יצרו" בספרי כמה לך בשרי, המתייחס בדיוק לנושא הזה.
[2] עיינו: אגרות משה או"ח ד עה, משיב דבר ד לה, שמחת הבית וברכתו פרק ב ח ד
[3] עיינו פרק ב ב, ב ה, ב ח הערה 6, ב יב והערה 12 שם.