| המסע לחידוש התשוקה – מחזור חדש יוצא לדרך. לפרטים לחצו פה |
אחת ה"מצוות" שזכו לעדנה בשנים האחרונות הינה איסור הוצאת זרע לבטלה, או בקיצור שז"ל (שפיכת זרע לבטלה). בנערותי (לפני כעשרים שנה), לא דיברו על הנושא, הוא הוזכר אולי בחדרי חדרים, ואיני זוכר אפילו פעם אחת שיחה בנושא זה, לא עם רבותי ולא עם חבריי לישיבה התיכונית. כל אחד התמודד עם "זה" בעצמו, בהצלחה זו או אחרת.
עברו השנים, והשיח נהיה יותר פתוח בכל תחום, וגם בזה. בין השאר תרם לזה חסידות ברסלב שזכתה לעדנה מיוחדת, כאשר כל נער יודע שצריך לקרוא את העשר קאפיטלך של התיקון הכללי. עיקר עניינו של תיקון זה הינו על מנת לתקן שז"ל[1]. תורם נוסף לשיח הוא חביבינו האינטרנט, ובעיקר האתרים הדתיים. דווקא באתרים אלו כגון: כיפה ומורשת, בהם מופיע מדור של שאלות לרבנים. בכל אתר אחר, חלק מהשאלות היו נחסמות אוטומטית ע"י רימון, אך כיון שהם באתר "כשר" אז הם עוברים את רף הצנזורה (באתר מורשת וכיפה כ – 340 תשובות נכתבו בנושא "זרע לבטלה" כל אחד). אפילו אני מסמיק למקרא חלק מהשאלות. עקב כך, הצורך להתייחס לנושא זה, נהיה די אקוטי. כבר אי אפשר לטאטא נושאים אלו מתחת לשטיח, ולקוות שהעניינים יסתדרו מעצמם. אמנם חייבים להתייחס, אך ייתכן שעודף ההתייחסות רק מגביר את הלחץ הכללי. אולי זו רק התרשמות שלי, אך נראה כאילו הלחץ של שז"ל על הבחורים רק נהיה יותר ויותר חריף, ככל שהשיח מתקדם יותר. אמנם בנערותינו לא היה "אינטרחטא", אך מאידך לימדונו רבותינו שיצר הרע לא נולד היום והוא מועלם לא לקח חופשה שנתית. מה שהיה הוא שיהיה.
במאמר זה ברצוני להתייחס לנושא של שז"ל דווקא אחרי החתונה. נושא זה כמעט ולא נדון, ובחדרי חדרים או ליתר דיוק רק בחלק מחדרי הטיפולים הוא בא לידי ביטוי. אחד הרבנים כינה את תקופת הנערות עד החתונה: "מלחמת 10 השנים". כלומר, מהשלב שהילד מתבגר מינית, ועד החתונה, עוברים לפחות 10 שנים שבהם הוא צריך להתמודד עם דחפים מיניים שאין לו שום מקום פורקן או תיעול מעשי. אסור להשחית זרע, כלומר אסור לאונן, קרי לילה זה סימן לטומאה ולדרגה רוחנית נחותה, וכמובן אסור מגע כלשהוא עם בנות המין השני. מה הבחור אמור לעשות במשך תקופה זו עם יצרו? להתמודד. ליפול ולקום. להשתדל לא ליפול. שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז). תקצר היריעה לתאר את חיבוטי הנפש, הדמעות והצער של בחורים צדיקים ממש, אשר נכשלים ככל האדם בשז"ל מאונס ומרצון. קיראו את ייסורי הנפש העולים מהשאלות אשר נשאלים הרבנים באתרים הנ"ל ותבינו עד כמה הלחץ הנפשי גדול, ועד כמה ההתמודדות היא קשה.
מה בחור כזה מדמיין לעצמו לאחר החתונה? סוף סוף הוא כבר לא צריך להתאפק. הסיוטים שלו נגמרו, ועתה הוא יוכל לחיות בטהרה עם אשתו. אך דא עקא, פתאום הוא מגלה מציאות קשה בהרבה מחלומותיו הדמיוניים. הפערים בנושא יחסי אישות בין גברים לנשים הוא גדול בכל חברה, ובחברה הדתית עוד יותר. בנות בחברה הדתית התחנכו לצניעות גופן. החשיפה של בנים לתכנים מיניים עולה על רוב הבנות פעמים רבות. האישה הנשואה הטרייה, צריכה להתמודד עם מיגוון של סיטואציות חדשות, וביניהן היחסים הפיזיים בינה לבין בעלה. איני רוצה להאריך בהוכחות ובמובאות בהתמודדות זו כיון שרבות כבר מכתב בנושא, אלא להתמקד בגבר. מבחינתו, הוא רוצה להיות סוף סוף במצב של חוסר צורך להתמודד עם הייסורים והתסכולים של שנות הנעורים. סך הכל הוא רוצה שהדחפים המיניים שלו יבואו על פתרונן, והפעם בצורה כשרה. אך פעמים רבות, אין האישה רוצה/זקוקה/מוכנה לתדירות ולצרכים של בעלה. לפעמים היא אינה יכולה להכיל את הסתירה בעיניה, בין הבעל הצדיק, האברך לומד התורה שאיתו היא התחתנה, לבין הצרכים המיניים שלו בלילה.
אני מבקש פסק זמן של הבהרה. אין אני טוען לרגע שלנשים אין דחפים או צרכים מיניים. נשים יכולות ליהנות מיחסי אישות כמו ואף יותר מגברים. אך מהמחקרים והכתיבה המדעית בנושא עולה, שהצרכים המיניים של נשים עובדים אחרת מאשר גברים. זה בא לידי ביטוי במיגוון תחומים לדוגמא: מספר עברייני מין נשים הם באחוז אפסי לעומת גברים, מספר הזונות לצרכי נשים הם במספר אפסי לעומת גברים, מספר אתרי האינטרנט הפורנוגרפיים המיועדים לגברים עולים במאות אחוזים על האתרים המיועדים לנשים ועוד ועוד. [העובדות לעיל אינן אומרות שגבר בעל תיאבון מיני בריא הוא חוטא או פושע בפוטנציה ח"ו. הן הובאו רק על מנת להדגיש את המציאות של דחפים מיניים שונים של האיש והאישה].
חזרה לענייננו: הרבה פעמים הצורך של הגבר הוא לא לחזור להתמודדויות הקשות של תקופת הנערות, והם באים לידי ביטוי בתביעה כלפי אשתו לקיים איתו יחסים על מנת שלא יחטא בשז"ל. הטענה מגובה גם במקורות יסודיים ביותר. לדוגמא הגמרא במסכת יבמות (דף סג א') מספרת על ר' חייא שהסביר שעל אף הצרות שאשתו היתה עושה לו, הוא מחזיק לה טובה כי: "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא" (רש"י: הרהורי עבירה, אך מהמהרש"א משמע שצריך להבין שהן מצילות אותנו מן העבירה המינית בעצמה). ומכאן בא הרצון של האדם, לא להיטמא שוב באותו חטא שהוא נלחם איתו במשך שנים רבות, והוא חטא שז"ל. ועל כן הוא מבקש ספק דורש, מאשתו להיענות לו בכל פעם שיש לו התעוררות מינית, על מנת שלא יישפך זרעו לבטלה ח"ו. האם זו הדרך וזו הכוונה ביחסי האישות הראויים בין אדם לאשתו? הרי יחסים אלו אמורים להיות של קירבה ואהבה, ולא מקום לפורקן יצרים? של הסכמה הדדית ורצון הדדי של התקרבות, ולא רק כלי להריק לתוכו את זרעו על מנת שלא יחטא. הראב"ד כותב בספרו בעלי הנפש[2] (בפרק שער הקדושה) שישנן ארבע כוונות אפשריות מותרות ביחסי האישות עם אשתו. הכוונה הגרועה והנמוכה מכולן הינה: "שהוא מתכוון לגדור את עצמו בה כדי שלא יתאווה לעבירה כי הוא רואה את יצרו מתגבר ומתאווה אל הדבר ההוא ואולי יצא ענינו לידי חולי מדרך הרפואות (ההדגשות שלי ר.א.). במילים אחרות: אדם שאולי יחטא בעבירה של מין אסור ממש, או יגיע לידי חולי, מותר לו לקיים יחסים עם אשתו על מנת להימנע מכך, אך זו מידה גרועה, אף כי מותרת. אך האם נאמר אותו דבר על כל התעוררות מינית של הגבר, ורק על מנת שלא יוציא את זרעו לבטלה? איפה חולי ועבירה ממש, ביחס לדבר זה? (ומי שלא השתכנע, יעיין בדבריו בהמשך שהוא מדגיש שמדובר על להינצל מעבירה מינית וחולי ממש, ולא סתם תאווה פשוטה).
באגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן[3] הוא כותב כך: "סוף דבר, כשתראה בעצמך שאתה ראוי לשמש מטתך, עשה שתהא דעת אשתך מסכמת עם דעתך, ואל תמהר לעורר מתאוותך ולעורר הנח כדי שתישב דעת אשתך ותכנס דרך אהבה ורצון בעניין שתזריע תחילה" (כלומר שהאישה תגיע לידי סיפוק מיני לפני הגבר). פירוש: אתה הגבר, כאשר תרצה לקיים יחסים עם אשתך, היא צריכה לרצות ולהסכים לעניין. לא כדי שתמלא את תאוותך, אלא למטרה הכללית היפה של שניכם.
ואם תאמר: מה אני הגבר אמור לעשות עם תאוותי הלא ממומשת? או האם עלי להמשיך את תקופת מלחמת עשר השנים? על זה נאמר: "איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (פרקי אבות ד' א'). יותר קל להיות כובש עיר מאשר להתגבר פעם אחר פעם על יצרו. ואף על פי כן, זוהי התביעה מאיתנו. להיות גבר במלוא מובן המילה. להיות גבר פירושו להיות מסוגל להיות ארך אפים, לדחות סיפוקים, גם סיפוקים שלכאורה הם מותרים. כמו שכל אחד מבין שבזמן שאשתו של אדם אינה מותרת לו, עליו להתגבר על יצרו, כך בזמן שהיא מותרת, היא לא נועדה להיות בובת המין המותרת שלו.
פעם אחר פעם פגשתי בסיפורים של נשים צדקניות הנדרשות להיענות לבקשות או לתביעות של בעליהן להיות שותפות איתם בכך שלא יחטאו[4]. שחס ושלום לא יצא להם זרע וייברא מהם נשמות של עולם התוהו. אך בעיני, הכמעט כפייה, או כפייה ממש של נשים לקיים יחסים עם בעליהן, רק כדי שלא יצא להם זרע, היא היא בריאת נשמות של עולם התוהו. הרי על כל מעשה עבירה נבראים מלאכי חבלה (עיין נפש החיים שער א ובמקומות רבים שם), ועל כן, אם מעשה זה הוא אינו טוב מצד עצמו, אז ממילא לא יצאת מידי החטא.
הגבר המודרני צריך לדעת גם את הדבר הבא: לא בכל פעם שמתחבקים ומתנשקים זה צריך להסתיים ביחסים מלאים. הרבה פעמים יחסים טובים בין בני הזוג יכולים להסתיים לפני כן. האישה צריכה לדעת שהאיש שלה אוהב אותה, גם לא למען התכלית הסופית של מין. סתם אהבה שלפעמים יבוא לידי ביטוי בכמה מילים טובות, לפעמים בחיבוק, ולפעמים ביחסי אישות מלאים. הרבה גברים חוששים שבמקרה שתהיה התעוררות, אך ללא יחסים מלאים, יצא להם זרע תוך כדי, או לאחר מכן בלילה. בהנהגה נורמטיבית על פי ההלכה דבר זה הוא אסור. אך באופן לא מתוכנן או אקראי, כתבו התוספות[5]: "עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו…שרי (מותר)". כלומר לפי התוספות מותר לאדם להוציא את זרעו כאשר הוא ביחד עם אשתו (ורק איתה) אם זה חלק מהמעשה שלהם (גם לא בתוך הרחם). התנאי הוא שזה לא יהיה מעשה קבוע ורגיל. דבריו הובאו בטור ופסק כמותו הרמ"א[6]. סבורני שהגיע הזמן להודיע הנהגה זו בעולם. לא בגלל שאני ממליץ עליה, אלא על מנת להוריד קצת את לחץ הבעלים לעומת כל מה ששמעו או ידעו עד עתה, ועל פי זה התנהגו עם נשותיהם.
בעידן שלנו, כאשר גברים ונשים כבר לא יישארו לעד ביחד כאשר הם סובלים זה מזה, הגיע הזמן להעלות נושא כאוב זה על סדר היום ולקרוא: עד כאן! אם לך, אדוני הגברבר, יש בעיות עם שז"ל, תפתור אותם בעצמך. אשתך היא לא חלק מהמשוואה הזאת. תגיד את התיקון הכללי, תטבול בקרח, תדפוק את הראש בקיר, ואפילו תלמד תורה, אך אין הצדקה לדרוש מאשתך לקיים יחסים, רק כדי שלך "לא יצא". הגיע הזמן להחזיר את יחסי האישות בין הבעל לאישה למקומם הנכון: למעשה שלא נעשה מתוך לחץ או בריחה מהחטא, אלא מתוך רצון והתקרבות אמיתית בין הבעל לאשתו.
אשמח לתגובות
[1] עיין ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ר"ה, ספר ליקוטי תפילות, הקדמה לתיקון הכללי.
[2] בעלי הנפש לראב"ד, הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' קטז.
[3] כתבי הרמב"ן, חלק ב', הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' שלו.
[4] טלי רוזנבאום, '"אני כלי שרת בידו" – תרומתם של מסרים תרבותיים לתפיסה העצמית של נשים דתיות וחרדיות בחיי האישות', טובה כהן (עורכת), להיות אשה יהודייה, קובץ שישי (בדפוס).
[5] מסכת יבמות דף ל"ד ד"ה ולא כמעשה ער.
[6] שו"ע אב"ע סי' כה, סעיף ב', ועיין אוצר הפוסקים שם סעיף י'.
| לקבלת תכנים שלי בנושא זוגיות ומיניות הירשמו כאן |