איך אומרים לא? על פערים מיניים

הערה: הבחירה בלשון זכר ונקבה היא לצורך נוחות בלבד.

אחד מנקודות המתח בין גברים ונשים הוא בחשק המיני בכללי, שמתבטא בין השאר בתדירות. עבור זוגות רבים זה מתסכל מאד, אבל צריך להבין שזה מצב נורמלי וטבעי לגמרי. אין שום סיבה שתהיה התאמה בעניין זה בין שני בני זוג.

האם בגלל שנשאתי אישה שהיא שונה ממני, צריך להיות לה אותו חשק כמוני? האם בגלל שאת אהבת אותו והחלטת להתחתן איתו, הוא צריך לרצות לקיים יחסים באותה תדירות כמוך? וכי למה?

כלומר, ברגע שנכיר בכך שאנו שני בני אדם שונים, עם ובלי קשר לכך שאנו גם זכרים ונקבות, ממילא נוכל לקבל כדבר מובן מאליו שלשני בני אדם אין את אותו חשק מיני. כמו שאנחנו לא בהכרח אוהבים אות אותו אוכל, וכמו שיש לנו תחביבים שונים וטעמים שונים בבגדים, כך המוטיבציה המינית שלנו שונה. באופן כללי ניתן לומר, שאנחנו לא בהכרח נהנים בדיוק מאותם דברים או באותה עוצמה או באותה דרך.

הבעיה שבניגוד לתחביבים, בגדים או דברים רבים אחרים, אנו מתחתנים כדי לחוות את המיניות בשניים. חיי אישות הם בעצם חיים מיניים זוגיים, ולא של יחידים, וחיי אישות הם נדבך מרכזי בקשר בין בני זוג.

[בכוונה, איני מתייחס כאן לאוננות. עבור גברים הדבר אסור בהלכה ולא צריכים אותי כדי לכתוב על כך. עבור נשים, כתבתי מאמר ארוך ומפורט על הנושא. אני רוצה להצטמצם במאמר זה ביחסים זוגיים].

לכן, הפער בין ההנאה המינית, החשק המיני או המוטיבציה לקיום יחסי אישות יכולים לגרום למתחים גדולים בין בני זוג.

אחד רוצה יותר תדירות, ואחד פחות. אחד רוצה יותר גיוון, ואחד מסתפק בחזרה על המוכר והרגיל. אחד משדר מיניות בכל הזדמנות ואחד נסוג מזה.

הפער הוא המצב הרווח אצל רוב הזוגות. אמנם גם זה לא בכל החיים. ייתכנו תקופות שהפערים דומים, וייתכנו שלבים בחיים שהפערים מתרחבים.

הדרך הטובה ביותר להתייחס לפער הוא להתייחס אליו. כלומר, לתקשר ולדבר על זה. להיות מודעים אליו. להיות מסוגל להגיד: "אני רוצה", אבל באותה מידה להגיד "אני לא רוצה". הבעיה היא שהצד שרוצה יותר תמיד נמצא בחוסר. תמיד הוא מרגיש שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה מבחינה מינית. תמיד לא מסופק. אבל גם הצד שרוצה פחות , גם הוא לא מרוצה. הוא מקבל את התחושה שהוא לא עומד בציפיות, הוא לא אדם מיני, שהוא לא מספיק אוהב. הוא חי עם רגשות אשמה שהוא לא בעל או אישה מספיק טובים עבור בן הזוג שלו.

האכזבה של אדם שתמיד מבקש ונענה ב"לא" – היא צורבת. ואם זה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים, אז המציע מאבד את הביטחון שלו. הוא מאבד את המחשבה שהוא אדם נחשק מינית עבור בן הזוג שלו. הוא כבר לא מושא תשוקה. לאחר איבוד הביטחון, הוא כבר מפסיק להציע וכך הוא נכנס לספירלה של תסכול מיני, שמוליד תסכול אישי וזוגי באופן כללי.

לכן, עלינו להיות מודעים לרגישות ולרגשות של כל אחד מהצדדים. כאשר נוכל לדבר על זה, אזי חלק גדול מהטענות ההדדיות והתלונות ירדו ויובנו.

להלן דוגמא לשיחה טובה בין בני זוג [הבחירה בלשונות זכר ונקבה הם לשם הדגמה בלבד]:

הוא: בואי ניכנס למיטה ביחד הערב ונענג אחד את השני.

היא: ממש אין לי חשק הערב. אני טרודה בעבודה והראש שלי בכלל לא פנוי לכך. אבל אני מציעה שנקבע למחר בערב, ואדאג לכך שאפנה את הזמן ואת הראש כדי שנוכל ליהנות אחד עם השני.

בתשובה הנ"ל בת הזוג לא אמרה "לא" קטגורית ובכך שידרה שהיא בכלל לא מעוניינת ביחסי אישות. אלא שהיא מעוניינת, רק לא הלילה. ובכך שהם קבעו מועד אחר, זה מעביר את נושא הפער למישור המעשי ולא המישור העקרוני.

לגבי פערים, תמיד צריך לזכור שהשכינה שרויה בין הבעל והאישה – בפער. ואם אין פערים בכלל, אז אולי אין מקום לשכינה. זכו-שכינה ביניהם.