"אמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין דף צ ע"ב).
פעמים רבות, דימו חז"ל את יחסי ישראל וריבונו של עולם ליחסי איש ואישה.
אבל ניתן להפחית את מספר הדמעות שהמזבח מוריד.
ביחד עם הרתיעה מפני גירושין, עצם האפשרות שלה, מחזקת מאד את החיבור של האיש והאישה. כך כתב הרב קוק (מדות ראי"ה, מדת האמונה):
"האמונה בטהרתה על ידי אפשרות של כפירה".
הרב קוק אומר שניתן להגיע לאמונה טהורה רק אם אני יכול לכפור או לשאול שאלות עמוקות. מי שלא שואל וחוקר, יישאר ברמה של אמונה נמוכה ושטחית, אך לא אמונה אמיתית ועמוקה. כך גם ביחסים הזוגיים.
אם כל אחד מבני הזוג יודע שהצד השני שלו, יכול בכל עת לקחת את חפציו ולצאת, אזי, הם לא יתייחסו לזוגיות שלהם כדבר מובן מאליו. אלא כדבר שצריך לעבוד עליו בכל יום מחדש. הנצרות מאמינה ש"הנישואין נוצרו בשמים, ורק השמים יכולים להפרידם" [זה המובן הפשוט של שבועת הנישואין הנוצרית]. היהדות לא מאמינה בזה. ישנה פרשת גירושין בתורה ומסכת גיטין בש"ס. אנו מאמינים שאיש קידש אישה ואיש יכול לגרש אישה בהחלטתו האישית. ומאז רבינו גרשום, הגירושין חייבים את הסכמת שני הצדדים. אך, זה בידינו.
בתור אדם שכותב כל יום על זוגיות, למה אני כותב אליכם על גירושין?
ימי בין המצרים ותשעה באב חייבו אותי לחשוב על הגירושין של עם ישראל מה'. גם אנו היינו בבחינת "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך" (ירמיהו ב ב). אך לצערנו, ימי הכלולות הסתיימו, וגם ימי הנישואין, לא החזיקו מעמד, וגורשנו מארצנו מהסתפח בנחלת ה' (שמואל א כו יט). אפשרות הגירושין, מחייבת אותנו לבחור מחדש בנישואין.
שם, בגלות מבית חיינו, המציאות לרוב לא האירה לנו פנים. היו תקופות של תור זהב: בספרד, בגרמניה, בפולין ובימינו בניו יורק. אך סופו של כל תור זהב, בחורבן גדול. כי הדוד שלנו, האהוב שלנו, לא ויתר עלינו ומזכיר לנו את מיטת הכלולות שלנו, כל יום מחדש.
גם בחוץ שם, מחוץ לחיי הנישואים שלנו, ייתכנו תקופות טובות, אבל בגדול, זו גלות קשה, שאף אחד לא רוצה לצאת אליה. אבל אם מוכרחים, כי חיי הנישואים הפכו לגיהנם עלי אדמות משל עצמם, אזי יש את האפשרות הזאת. וידיעת האפשרות הזאת, יכולה לגרום לנו לבחור כל יום מחדש בבני הזוג שלנו.
אם אין לי את אפשרות הגירושין, אזי אולי אני נמצא במערכת יחסים שאיני רוצה, ואין לי יכולת לשנות את המציאות. ביחסים כאלו, ייתכן שאנו ביחד כי אין ברירה, אין בינינו כלום. יחסים כאלו עלולים להוביל לאיבה עמוקה כיון שנדיר שזוג יחיה ביחד שנים רבות מתוך אדישות. היחסים מהר מאד עוברים לאיבה גלויה. אמנם לגירושין יש מחיר חברתי ואישי כבד, אבל היא חייבת להיות אפשרות על השולחן אצל כל זוג, כדי שהזוג יבחר מחדש כל יום בנישואין שלו.
אבל דעו לכם: ממרומי גילי למדתי, ששום דבר טוב לא מחכה לנו בחוץ. אמנם, עכשיו לחלק החיים נראים קשים מנשוא, אבל ייתכן שבחוץ, הם קשים פי כמה. הבדידות, החזרה למעגל הדייטים, הקשיים של הילדים ומול הילדים, ועוד ועוד. לכן, אולי תביט שוב על אשתך או על בעלך, וחישבו מסלול מחדש ואל תעשו שום צעד פזיז. אני יודע שאף אחד לא מיקל ראש בגירושין, אבל היה חשוב לי להדגיש את זה.
ואסיים במסר חשוב מאד שהתבקשתי לכתוב אליכם על ידי חבר עורך דין לענייני משפחה. אם לאחר שכלו כל הקיצין, החלטתם להתגרש, עם כל הצער והקושי, אל תהפכו לאויבים זה לזה. שניכם תפסידו. אל תקשיבו לעצת עורכי דין שמשיאים עצות תופל לאישה לטפול האשמות שווא על הבעל כדי להרוויח במזונות. אל תדברו סרה על בן הזוג בפני הילדים. הייתם פעם אוהבים ויש לכם ילדים משותפים שצריכים לגדול בבריאות נפשית. מלחמת גרוש בגרושה או פרוד בפרודה פוגעת בנפש שלכם ושל הילדים שלכם. אני יודע שזה קשה מאד. אתם מרגישים שנבגדתם על ידי איש או אשת בריתכם. ייתכן שהגירושין הם מוצדקים ביותר. אבל אף אחד לא מרוויח מהפיכת בן-הזוג לאויב. נסו להישאר חברים למען ילדיכן ולמען עצמכם.
אני מרגיש חוסר נוחות בכתיבת הדברים האחרונים, כיון שב"ה לא עמדתי בניסיון הקשה הזה, ואמרו חז"ל: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אבל כאמור, המסר הזה בא מבעל מקצוע שמלווה כל יום זוגות לחיים חדשים נפרדים, וזה המסר שהוא ביקש שאעביר לכם.
אם תצליחו להיפרד ולהישאר חברים, המזבח יוריד עליכם כמה דמעות פחות.
בבניין הבית שלכם ושל כולנו ננוחם.